newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בימין גילו שיש עינויים בישראל

זה לא יכול להפתיע אף אחד: מערכת שלמה שמכשירה עינויים של פלסטינים כבר שנים מכשירה עינויים גם של יהודים. אלה גם אלה צומחים מתוך האלימות המובנית של שליטה צבאית במליוני אנשים

מאת:

"עינויים בישראל? התנהלות השב"כ בתיק כפר דומא עשויה להתברר כפרשת קו 300 החדשה של הארגון, לא פחות". ככה נפתח פוסט פייסבוק שכתב יהודה יפרח, ראש הדסק המשפטי של מקור ראשון ואתר nrg.

ובכן, כמובן שיש עינויים בישראל, והם מופעלים בשיטתיות מזה עשורים, הייתה ועדת חקירה שעסקה בסוגיית העינויים ונערכו עליהם דיונים בבית המשפט העליון בהם נקבעה המסגרת החוקית לשימוש בעינויים. יש גם עדויות רבות על כך שהשב"כ חורג באופן קבוע מהמסגרת הזו, ומשתמש בשיטות חקירה שיכולות להיות מוגדרות כעינויים כדי לחלץ הודאות מנאשמים, ולא רק במקרים של פצצה מתקתקת.

התמיהה של יפרח, וכמוהו רבים אחרים בימין, אינה באמת "עינויים בישראל", אלא "עינויים של יהודים?", והיא קשורה לעדויות על טכניקות החקירה האלימות שהופעלו כלפי החשודים ברצח של שלושה מבני משפחת דוואבשה בדומא. וזו כבר שאלה אחרת לחלוטין. הגישה שעומדת מאחוריה היא שהפלסטינים אינם חלק מהמערכת הישראלית למרות שהם צריכים לציית לכל ההוראות שלה. אין להם את אותן זכויות אדם של יהודים, ולכן הודאה שהתקבלה מקטין פלסטיני באמצעות עינויים קבילה בבית המשפט, ואילו הודאה שהתקבלה מקטין יהודי באותן השיטות אינה קבילה.

> לא לעינויים של החשודים ברציחות בדומא

מייצג נגד עינויים בישראל, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מייצג נגד עינויים בישראל, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

למעשה, זו אינה רק הגישה של הימין, אלא של הקונצנזוס הישראלי, שמשוכנע שהשטחים הם חלק מישראל (או לפחות חלק שנוי במחלוקת, שלישראל יש זכויות משמעותיות בו), ואילו מיליוני האנשים שגרים בשטח הזה אינם חלק מישראל, והם אינם ראויים לזכויות האדם של הישראלים. אבל המציאות בשטח היא שגם השטח וגם האנשים מצויים תחת שליטה ישראלית, וכפופים לחוק הישראלי – או לחוק הצבאי הישראלי – בין אם הם מעוניינים בכך או לא. ישראל היא דמוקרטיה שמנהלת את האוכלוסיה בשטחים באמצעות דיקטטורה צבאית, ואחד הכלים הנפוצים ביותר שבהם דיקטטורות משתמשות הוא עינויים.

ההפרדות בין השטחים לישראל מתקיימות רק בראש שלנו. בפועל, מדובר באותה מערכת שמנהלת אוכלוסיות שונות ושטחים שונים באמצעים שונים, זה הכל. ברגע שכלי מסויים מופעל בשטח א' או מול אוכלוסיה מסוג אחד, אין שום בעיה לקחת אותו ולהפעיל אותו גם בנסיבות אחרות. החוקרים הם אותם חוקרים, בג"צ הוא אותו בג"צ, הנורמות הן אותן נורמות והמסגרת החוקית היא אותה מסגרת.

כל מה שנשאר זה הנסיבות, וברגע שנוצר צורך מסוים, למשל כמו אחרי רצח שמזעזע את הציבור וגורם נזק עצום לממשלה בעולם, אין שום מניעה עקרונית להשתמש בעינויים גם מול קטינים יהודים. למעשה, מבחינת המערכת הצורך מולם הוא בהול הרבה יותר, מכיוון שבניגוד לפלסטינים, שנוטים להודות בכל מה שמיוחס להם בגלל המעצרים הממושכים ואחוזי ההרשעה המטורפים של בתי המשפט הצבאיים, יהודים מודעים היטב לפריבילגיות שלהם, ואינם נוטים להודות בעבירות בטחוניות.

זו הסיבה שזכויות אדם חייבות להיות עניין אוניברסלי, שאינו מבדיל בין יהודים, ערבים, מבקשי מקלט או כל אוכלוסיה אחרת. האירוניה המרה היא שבאותו שבוע שבו יצאו מפגיני ימין לרחובות במחאה (מוצדקת) על אמצעי החקירה שהופעלו על העצורים בפרשת דומא, סומן ראש הוועד נגד עינויים, ישי מנוחין, באופן אישי על ידי קמפיין הזוועות של "אם תרצו". מעניין כמה מהמפגינים מול ביתו של ראש השב"כ מודעים להיסטוריה של מאבקי הוועד נגד עינויים, ולהישגי העבר שלו, כמו בבג"צ הטלטולים מ-1999. ברור שאלמלא השתולים של הוועד והאגודה לזכויות האזרח ופעולותיהם במשך עשרות שנים, מצבם של החשודים מדומא היה גרוע יותר. הרבה הרבה יותר.

האגודה לזכויות האזרח והוועד נגד עינויים מיהרו גם הפעם לפרסם הודעות הדורשות לשמור על זכויותיהם של החשודים ברצח בדומא. במרכז הפוליטי הישראלי רואים בעינויים כלי לגיטימי ובהתנגדות להם התייפייפות של שמאלנים, בין אם מדובר בשמירה על זכויות פלסטינים או על יהודים מההתנחלויות. אבל בארגוני זכויות האדם מבינים דבר אחד עמוק מאוד, שיתר החברה הישראלית ממשיכה להתכחש לו: הכיבוש לא ייגמר מחוץ לגבולות 67'. לא ניתן לקיים דיקטטורה בתוך דמוקרטיה. בהינתן הצורך הפוליטי, הכלים מהשטחים מופעלים גם בתוך ישראל. העינויים אינם אמצעי בעייתי-אך-הכרחי להתמודדות עם האלימות, מימין, משמאל ומהפלסטינים. המצב הפוך: העינויים הם חלק מהאלימות שהיא משטר הכיבוש, והדרך להתמודד עם האלימות – מכל הצדדים – היא לסיים את הכיבוש.

> יותר מאלף מפגינים בתל אביב: "חייבים לשבור שתיקה"

אמו של סעד דוואבשה מתמוטטת במהלך הלוויתו בכפר דומא, 8 אוגוסט, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אמו של סעד דוואבשה מתמוטטת במהלך הלוויתו בכפר דומא, 8 אוגוסט, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

*

אם יש תופעה בולטת של השנים האחרונות, זה האופן שבו הכיבוש משחית את המוסדות הישראלים ואת המרחב הציבורי. יש קו ישר המחבר בין ההיסטריה לנוכח פעילות ארגונים כמו בצלם או שוברים שתיקה, לבין המגבלות על פעילות פוליטית בתוך ישראל, לבין האלימות של יהודים כלפי ערבים, לבין השימוש בפרקטיקות חקירה אלימות כלפי יהודים. המפתח לכל התופעות האלו נעוץ בכישלון של המערכת הפוליטית הישראלית, מימין, מהמרכז ומשמאל, לפתור את סוגיית השטחים.

הציבור היהודי אימץ בזמן האחרון את הסטטוס קוו בתור פיתרון, אבל המחיר של הסטטוס קוו עולה, מבפנים ומבחוץ כאחד. מבפנים האלימות גוברת ותחושת הביטחון מתערערת, ומבחוץ עולה הלחץ לשינוי. הלגיטימיות של המדיניות הישראלית, ולעתים של ישראל עצמה, הולכת ונשחקת. אף כח פוליטי רציני בישראל לא מעוניין בשינוי, אבל קשה יותר ויותר לקבל את המצב הקיים.

לכך צריך להוסיף את הניצחון הסוחף של הימין בבחירות האחרונות, שנתן לנציגיו תחושה של מנדט בלתי מוגבל לחיסול כל יריב או אתגר פוליטי אמיתי. כשהימין נכשל לייצר הסכמה או לקבל לגיטימציה, הכח הוא הפיתרון, וכשהוא לא עובד, עולות התביעות לעוד יותר כח – שיטות נוספות לדיכוי הפלסטינים (יותר מעצרים, יותר הריסות בתים, יותר כח אש), ושיטות חדשות לחיסול התנגדויות פוליטיות: "חיזוק המשילות", הגבלות על פעולות ארגוני החברה האזרחית, הוצאת תנועות פוליטיות מחוץ לחוק, חוק החרם, שיחות אזהרה בשב"כ ובמשטרה לפעילים פוליטיים, איסור על מגע שלטוני עם גופי זכויות אדם, מגבלות על העברות כספים מחו"ל, ניתוק מגע עם "נציגים עוינים" מהעולם, אפילו כשהם מגיעים מהממשלות הידידותיות ביותר לישראל – כל אלו כבר כאן, ואפשר רק לדמיין מה הצעדים שיידרשו בעוד שלוש, חמש או עשר שנים. הכיבוש, צריך לזכור, אינו הולך לשום מקום, ואנחנו נמשיך לייבא את השיטות מהמעבדה בשטחים לתוך גבולות 67'.

אלו אינם צעדים הכרחיים במאבק ההישרדות של העם היהודי. אלו אפילו לא הצעדים ההכרחיים במאבק ההישרדות של מדינת ישראל. זה מאבק על הישרדותו של משטר בלתי צודק, שסופו ברור לחלוטין, והשאלה היחידה היא כמה דם עוד יישפך בדרך, ומה עוד ייהרס. אפילו הטרור היהודי שעימו מנסה המדינה כרגע להתמודד הוא תופעה מוכרת במצבים דומים, בהם גם מתוך האוכלוסיה המדכאת צומחות קבוצות שוליים שמנסות להצליח יותר מהשלטון בהחדרת אימה לנשלטים. שוב: האלימות, מכל הצדדים, היא תוצר מובהק של האלימות הבסיסית שהיא הכיבוש. אי אפשר להילחם בסימפטומים בלי להתמודד עם המחלה.

וכדאי לזכור עוד דבר. בניגוד לדעה הרווחת בטוקבקים ובפורומים של הימין, בניגוד להערצה הפרוורטית של כל מיני פוטינים שהפכה לבון טון פה, כדאי לזכות שמשטרים דכאניים הם גם הכי שבירים ופריכים, ושתהליך ההידרדרות שלהם הוא בדרך כלל כואב ואלים לכל המעורבים. דמוקרטיות ליברליות הן כנראה סוג המשטר היציב ביותר שאנחנו מכירים, והן מתמודדות עם האיומים החיצוניים והפנימיים עליהן טוב יותר ממרבית הדיקטטורות – אלא אם הן מחליטות להפוך לדיקטטורות בעצמן.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> הכיבוש מחייב שימוש באמצעים אסורים ובעינויים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf