newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עיתונאים בעד צנזורה: על כתבת שוברים שתיקה בערוץ 2

עיתונאים אוספים חומר מסווג כל הזמן. במיטבם, הם מנהלים מאבקים מול צנזורה שרוצה להגביל את חשיפותיהם. אבל בחדשות 2 מציגים עיתונות חדשה: כזאת שמתנגדת לשאלות, שדורשת מהמדינה להלחם במי שמחפשים סקופים

מאת:

רונן ברגמן, כתב הביטחון המעולה של ידיעות אחרונות, נוהג להמחיש בהרצאות את העוצמה המדהימה של חוקי הסודיות בישראל באופן הזה: נניח שאתם רושמים על פתק את המשפט הבא: "למדינת ישראל X פצצות אטום(*)", ומכניסים את הפתק לכיס. מרגע זה אתם אשמים ב"אחזקת ידיעה סודית", ודינכם מאסר.

כל העיתונאים נחשפים למידע סודי. עיתונאים טובים לא מפסיקים לחפש מידע, על כל נושא. כל כתבה בנושא ביטחון מתחילה מאיסוף מידע סודי. אפילו כתבות שדובר צה"ל מארגן. במדינות אחרות האתיקה המקצועית של עיתונאים היא שמדריכה אותם מה לפרסם ומה לא. התפיסה היא שהאחריות להסתרת מידע היא על הרשויות, ומה שהרשויות אינן מסוגלות או רוצות להסתיר, צריך להתפרסם. בישראל המצב הפוך: הכל אסור בפרסום חוץ ממה שאושר על ידי הצנזורה. זו מגבלה עצומה, חסרת תקדים, על היכולת לנהל דיון רציני על הפוליטיקה וההיסטוריה הישראלים. מרבית הציבור סובל מבורות עצומה בתחומים קריטיים.

לאורך השנים עיתונאים בולטים בישראל ניסו לאתגר את הצנזורה. הם פנו לבתי משפט כדי לפרסם חומרים, ולעתים הם אפילו הסתכנו במאסר כדי לפרסם דברים שיש בהם אינטרס ציבורי. "חדשות" נסגר לשלושה ימים על פרסום התמונה של מחבלי קו 300 בחיים. ברגמן נחקר במשטרה במסגרת פרשת יצה. הם עשו את זה כי הידע, האמת, אור השמש – הם האינטרס הציבורי. הם השליחות של העיתונות. צנזורה היא תחומו של השלטון. החברה האזרחית עוסקת בחשיפה. ומה שנכון לעיתונאים נכון גם לארגוני זכויות אדם, בלוגרים, ולמעשה לכל אדם (ממילא, החוק בישראל לא מבדיל בין כל אלו. אין לעיתונאים זכויות מיוחדות בנושא סודיות).

כעת מגיע התחקיר בערוץ 2 בנושא "שוברים שתיקה" ומבקש לנסר את הענף שעליו התקשורת יושבת. לא רק שחייבים להגיש הכל לצנזורה (כמו ששוברים שתיקה עושים, בניגוד לכל ארגוני זכויות האדם בעולם, פחות או יותר), אלא שעכשיו גם אסור לראיין אנשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה בכלל על שום נושא, מפני שזוהי פגיעה בסודיות הקדושה. גם אם הדברים לא רואים אור. גם אם הם נכנסים לכיס.

> חדשות 2 בעליהום: מאשימים את שוברים שתיקה בחשד לריגול – בלי בסיס

הבוקר (שישי), צייץ הכתב עופר חדד בגאווה ששר הביטחון "הנחה לפתוח בחקירה לבדיקת הוצאת מידע מסווג מחיילים משוחררים". ניסיתי להבין מעופר חדד מדוע זו סיבה למסיבה. אם שר הביטחון יסיים את הבדיקה של שוברים שתיקה ויעבור למערכת חברת החדשות שבה הוא עובד, הוא לא ימצא את אותן פרקטיקות בדיוק? אם אנשי "עד כאן" היו מגיעים בתחפושת לעופר חדד עצמו ומציעים לו סקופים על צה"ל הוא לא היה מנסה לראיין אותם בהרחבה ככל הניתן? ואז בונה את הסיפורים הכי טובים שיש, ונותן לצנזורה להחליט מה מותר ומה אסור לפרסם? ואולי, אני רוצה להאמין, במקרים מסוימים הוא היה גם מתווכח עם הצנזורה? או שעופר חדד חושב שיש חוק אחד לעיתונאים ואחד לארגונים? או חוק אחד לערוץ 2 ואחד לשוברים שתיקה? אם כך, מדובר בהמצאה שאין לה שום בסיס בחוק או בפסיקה הישראלית. אלו ואלו עוסקים בחשיפת מידע, והם כפופים לאותם חוקים.

מחשבה מטרידה יותר היא שעופר חדד באמת לא היה שואל כלום את אותם מקורות. אולי במערכת חברת החדשות חושבים שעיתונאים כבר לא צריכים לבקר את הצבא. הם צריכים לבקר את מי שמבקרים את הצבא. הם צריכים לספק לראש הממשלה חומר להיכנס בארגונים שמבקרים את המדיניות שלו. אולי חדד חושב שאחרי שיגמור לטפל בשוברים שתיקה, שר הביטחון באמת צריך להתחיל לחקור את המערכת שבה הוא עובד. אולי אנחנו עדים לעליית זן חדש של תחקירנים: אפשר לקרוא לו "עיתונאים למען צנזורה".

אבל מי שמאמין שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, צריך להאמין גם שתפקיד התקשורת, והארגונים הוא לחשוף, לבדוק, לשאול ולהסתקרן – על הכל מכל וכל. ואז להפעיל את המנגנונים השונים (שיקול דעת, אתיקה, צנזורה) כדי לבחון מה לפרסם ומה לא לפרסם. בדיוק כמו ששוברים שתיקה עשו.

התחקיר של עד כאן לא "חשף" שום דבר, חוץ מאת מידת ההתקרנפות הלא תיאמן של התקשורת הישראלית, שעסוקה בלהתחנף לציבור, לממשלה ולצבא. ביקורת הכיבוש הופכת לטאבו, וביקורת המבקרים – לנורמה. כמו הצבא, בתי המשפט והמשטרה, התקשורת – עוד מוסד ישראלי מפואר – נפלה לרגלי הכיבוש.

(*) X=80 לפי מקורות זרים.

> מכתב לקוראים: שיחה מקומית והצנזורה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf