newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על עולמו המשתנה במהירות של איש השמאל

אם היהודים שחיים בין הירדן לים אחראים למעשיהם, כך גם הערבים שחיים בין הירדן לפרת. האשמת המערב בתחלואי המזרח אינה יותר מצורה של אוריינטליזם. כשהמציאות מעמתת אותנו עם עמדות ועקרונות בהם אנחנו מחזיקים

מאת:

כותב אורח: תומר פרסיקו

ערכים אינם נקבעים על ידי עובדות, וזכויות אדם אינן משתנות כאשר התנאים משתנים, אולם המציאות יכולה לעמת אותנו עם הנחות מוצא בהן אנחנו מחזיקים ולעזור לנו לחדד עמדות ועקרונות. הנה כמה נקודות בקשר למצב הנוכחי שהייתי רוצה להציע לבחינה ודיון.

ראשית, בקשר לוויכוח על מה שקורה בעיראק. כלומר אם זה באשמת אובמה או באשמת בוש או בכלל באשמת הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, אני רוצה להציע עוד אופציה, והיא שלפחות חלק מהאשמה, ואולי אפילו רובה, מוטלת על קבוצה לא קטנה של גברים מוסלמים פונדמנטליסטים שבטוחים שהם ורק הם מפרשים נכון את מילותיו של אללה וסבורים שאפשר ואף רצוי לרצוח את כל מי שחושב אחרת. גם הם אחראיים.

בכלל, האשמת המערב בתחלואי המזרח אינה יותר מצורה של אוריינטליזם, המעמיד כתמיד את האקטיביות הליניארית של האדם הלבן מול הפאסיביות המעגלית של בן המזרח, כאשר האחרון אינו אלא כלי קיבול חסר רצון של מעשי הראשון. או אולי אין זה אלא אוקסידנטליזם, תאומו המוכר פחות של האוריינטליזם, בו לא המזרח אלא המערב נתפס כילד הבעייתי של משפחת האדם. אני מבין שלכולנו יש בטן מלאה על הגבר האירופאי הלבן שבשם ערכי הנאורות עשה כמה דברים חשוכים למדי, אבל כדאי לזכור שלולא הוא לא היינו היום אזרחים בדמוקרטיה, וזאת בכל זאת תרומה לא קטנה לאיכות החיים שלנו.

באופן ספציפי הישראלים המאשימים את הקולוניאליזם בהבאת המצב הנוראי בארצות ערב הפוסט-קולוניאליות שוכחים שגם הם חיים בארץ ערב פוסט-קולוניאלית. האם גם בכיבוש אשם המנדט הבריטי? או לפחות בגירוש רבבות הפלסטינים במלחמת העצמאות? אולי גם ישראל אינה אחראית למעשיה, וכאדיפוס עיוור נתונה במסלול קבוע של גורל אכזר אך ורק מפני שנולדה למשפחה הלא נכונה, למשפחת המנדט? או אולי בכל אשמה ועדת פיל, שכמו סייקס-פיקו חילקה ארץ לא לה בשרירות לב לבנבנה? אם לא, כלומר אם היהודים שחיים בין הירדן לים אחראיים למעשיהם, הרשו לי לטעון שכך גם הערבים שחיים בין הירדן לפרת.

בהמשך לכך, הייתי רוצה להציע שהפיכתו של הסהר הפורה, מסוריה ועד עיראק, לשדה קטל ג'יהדיסטי המשמש לעשרות ארגונים, תנועות ושברי-כנופיות מטורללות כמגש להציג עליו כל זוועה ועינוי שהם יכולים להמציא עבור אויביהם הכפותים, וזאת יחד עם התפרקותם המהירה של הצבאות הלאומיים המסודרים אל מולם, מצדיקה בדיעבד באופן שלדעתי קשה להתווכח איתו את דרישתו של נתניהו לנוכחות צה"לית, לפחות לאיזה עשור, על גדר הגבול ממערב לירדן.

אין ספק שהדבר יפגע בריבונות הפלסטינית וכנראה גם באיכות החיים של כמה מהם, אבל אין טעם להסכם שבמסגרתו עלולה הגדה להפוך לאזור מפורז מחוק הנתון לשליטת ג'יהדיסטים. גם זה יפגע באיכות החיים של לא מעט פלסטינים. וכן, גם על איכות החיים בישראל יש לתת את הדעת. יש לה חשיבות.

המצב הנוכחי גם יכול לעזור לנו להעריך מחדש את מדינת הלאום, וזאת בתור כלי לא רע (גם אם בהחלט לא משולם) עבור השמירה על זכויותיהם של מיעוטים. הלאומיות המודרנית מלאה חסרונות, ללא ספק, אבל סביר להניח שאזרחי סוריה ועיראק, וכנראה גם אפגניסטן, היו מאוד רוצים לחיות במדינת לאום מתפקדת, ואף כזו שאינה דמוקרטית. מסגרת לאומית שלכל החיים בתוכה אכפת ממנה (קוראים לזה פטריוטיות), שהם שומרים עליה (מעל ומעבר לנאמנות השבטית/דתית) כאמצעי לנהל את חייהם המשותפים ולדאוג לחוק וסדר כלליים, בין קהילות, קבוצות ועמים, היא נכס, לא נטל, לפחות במצבה הנוכחי של האנושות.

ואם מדברים על מדינות לאום, כפי שהעולם הערבי ממזרח לנו נראה בזמן האחרון, ומתוך השערה שהמצב שם לא ישתנה לחיוב בשנים הקרובות, אפשר גם להעריך (לצערי הרב) שבפעם הראשונה מזה זמן רב הזמן פועל לרעת הפלסטינים בתקוותם להשיג הסדר מוצלח והגיוני מינימלית של מדינה משלהם. לאירופה או ארה"ב אין די כוח או רצון ללחוץ אקטיבית על ישראל, ודאי אחרי כשלון קרי. כך שייתכן שהשאלה היא רק מה יקרה קודם: הפלסטינים יצליחו להגיע להכרה על ידי האו"ם, מה שיביא לעוד ועוד סנקציות על ישראל, או שהרשות תתפרק, ונתחיל את הגלישה למדינה דו-לאומית.

ד"ר תומר פרסיקו מלמד בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב ובחוג לחינוך יהודי ורוחני במכון שכטר בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf