ערבית בישראל: למה רוב היהודים לא יודעים לקרוא את הכיתוב בתמונה?

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

לפני כמה ימים הוזמנתי בתור "מומחית" לשאת הרצאה קצרה, בלא אחר מאשר המרכז הבינתחומי בהרצליה. מעוז הבורגנות. לבשתי את הבגדים הכי מהודרים שיש לי. הפעם הוזמנתי כדי לדבר על דו"ח שהשתתפתי בכתיבתו על "ידיעת ערבית בקרב יהודים בישראל".

המונית באה לקחת אותי מיפו. הנהג, בעל חזות ערבית, או כפי שקוראים לזה: "מזרחית", הנמיך את המוסיקה של אייל גולן, נדמה לי, ברגע שנכנסתי למונית. בטח חשב שאני אשכנזייה. זו מסוג הפריווילגיות שזכיתי להן לגמרי מן ההפקר בגלל צבע עורי הלבן.

לא דיברנו כל הנסיעה, רק התכוננתי וחשבתי על ההרצאה, למרות שעמוק בלבי מאוד רציתי לדבר איתו על הדו"ח, שבוחן את ידיעת הערבית ואופן השליטה בה, בקרב יהודים בישראל. במיוחד מכיוון שהדו"ח מספק תמונה מעמיקה על מחיקת הערבית בקרב יהודים מארצות ערב במשך שלושה דורות – אבחנה שלרוב לא נעשית בסקרים כמו סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הכוללים בקטגוריה "מזרחים" גם יוצאי ארצות כמו תורכיה ואירן.

> איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב?

מה שהתכוונתי להגיד בהרצאה הוא שהנתונים לא מפתיעים. בשורה התחתונה, היהודים לא יודעים ערבית, על אף שהם מעידים על עצמם כיודעי השפה. לפי נתוני הדו"ח, 10% העידו על עצמם כמי שיודעים ערבית ברמה טובה או טובה מאוד. אבל כאשר שאלנו אותם האם הם מסוגלים לקרוא עיתון או לכתוב אימייל, הנתונים צנחו והגיעו עד לאחוז אחד בלבד שמעידים על עצמם שהם מסוגלים לקורא ספר או רומן!

רוצים ללמוד, לא רוצים לשמוע

הנסיעה במונית הסתיימה. הגעתי לקמפוס המפואר. נכנסתי לחדר ההרצאה, שם היה דיון על חינוך חרדי, לעומת דתי לאומי, חילוני או ערבי. הדיון נחתם עם בקשה למלא שאלון, כל אחת ואחד לפי "המגזר" אליו שייכים. שוב הייתה טעות בזיהוי שהייתי חייבת להצהיר עליה בקול: קיבלתי את השאלון של היהודים. ככה, דקות ספורות לפני שהתחלתי להרצאות, זכיתי לשבירת קרח לא רעה עם הקהל.

ההרצאה עברה לא רע, יחסית לכמות הלחץ שהייתה לי מהבוקר. דיברתי על הנתון המעניין מהדו"ח, שכ-65% מהציבור, או לפחות מהמדגם, חושבים שצריך לדעת ערבית בבחינת "דע את האויב", בזמן שרק 25% מרגישים בנוח כשמדברים בערבית לידם. במדינה שבה השפה הערבית היא שפה רשמית, להזכירכם, לפי חוק לפחות.

מנגד 52% מהיהודים תומכים בכך שהשפה הערבית תהיה שפה רשמית, ו-60% חושבים שצריך ללמדה בבית הספר – נתון שגם עולה מסקרים קודמים, כמו זה של הלמ"ס משנת 2011. אם לצייר את התמונה העולה מהנתונים זה יראה כמו משולש חד זווית (חזרתי שוב לגיאומטריה לוודא), ששתי צלעותיו הארוכות הן השנאה והפחד מהשפה, והצלע הקצרה יותר היא הצלע של האהבה והאהדה, שכן 12% הביעו שהם אוהבות ואוהבים לשמוע מוזיקה בערבית.

השפה הערבית מעסיקה לא מעטים לאחרונה, ועל הפרק עומדת הצעת חוק של הח"כ אורן חזן, שתוביל ללימוד השפה הערבית מכיתה א' עד י"ב. שוב נשאלת השאלה: האם הפעם הלימוד של השפה הערבית נעשה מהסיבות הנכונות? אני בספק, האמת.

כששאלנו בסקר את המרואיינים על מקור לימוד השפה הערבית, כלומר אלו שאי פעם למדו במסגרת פורמלית או לא פורמלית, אז הרוב הגדול העידו שהם למדו את השפה הערבית בבית הספר (עם פער קטן לרעת היהודים-הערבים). על התהליך של ניכוס הערבית בידי האשכנזים, כתבתי לאחרונה וגם יוני מנדל מסביר על תהליך יצירת הערבית הישראלית. בכל אופן, יוצא שהבעיה ככל הנראה היא לא בהיעדר לימוד הערבית בבתי ספר, אלא סוג הערבית שמלמדים (ספרותית לרוב), המוטיבציה ללימוד (בעיקר ביטחונית), איכות ואופן הלימודים.

> לכי לעזאזל, 2015: סיכום שנה של סמאח סלאימה

שפה מנותקת

בסוף ההרצאה שאלו אותי אם יש לי הצעות פרקטיות. אמרתי שקודם כל בואו נתחיל בצעד הראשון, שבו מלמדים את השפה הערבית בערבית. אם זה בבתי ספר או באוניברסיטאות. כיום השפה הערבית נלמדת בעברית, ולרוב עם אותיות בעברית. לרבות רוב חוגי השפה והספרות הערבית באוניברסיטאות בארץ.

אבל איך אפשר ללמוד את השפה הערבית כאשר רק 1% מסוגלים לקרוא ספר? איזו מין ערבית מנותקת זו? איך אפשר שלא להכיר את הספרות הענפה בערבית? מהשכנים ממש ליד? או השכנים ממצרים, ירדן, סוריה ותוניס? משום מה בכל הדיונים על השפה הערבית בארץ והצורך בלימודה, שוכחים שישראל ממוקמת במזרח התיכון, שהשפה השולטת בו היא השפה הערבית – כך אמר אחד הנוכחים בחדר, שהסכמתי עמו.

סיכמתי בסוף ואמרתי, שהדרך לקבלת מעמד רשמי לשפה הערבית בישראל, חייבת לעבור דרך דיון מעמיק בזכויות לשון למיעוטים, שחייבת להתכתב עם זכויות מלאות שוות לשתי האוכלוסיות. חשיבותה של ההגנה המשפטית על מעמדה של הערבית כפולה ומכופלת, משום שבחברות רב-לשוניות יש נטייה לדחיקת שפות המיעוטים ואימוץ שפת הרוב או השפה הדומיננטית, שאינה שפת אמם. אולם בישראל, השיח המשפטי לרוב דן בנושא זכויות שפה כשהוא מתמקד במעמדה של השפה הערבית בלבד. דיון זה מתעלם מהעובדה שהשפה הערבית מהווה חותם תרבותי וזהותי ייחודי בקרב הפלסטינים החיים בישראל, כפי שטוענת מיטל פינטו, משפטנית שכותבת בין היתר על זכויות שפה, הגירה ומיעוטים בישראל.

אמרתי להם שלפחות כרגע יעשו מאמץ קטן, כמו לשלב מורות ומורים ערבים שילמדו ערבית, שאפשר להיעזר בתוכניות טלוויזיה (לא כי אני חושבת שהטלוויזיה זה דבר טוב), כמו שפעם נראה שלפחות היו ניסיונות להכניס את הערבית בתכניות ילדים, כפי שעשה שייקה אופיר.

חזרתי מהדיון על מעמדה של השפה הערבית בישראל, וכשנכנסתי למונית שהוזמנה מראש עבורי, הנהג שאל בהפתעה על השם שלי. ברקע התחילה מהדורת החדשות, והקריינית אמרה שנתפסו כמה מחבלים בירושלים. זה היה עיתוי מדהים להגיד לו שאני ערבייה (שלא נאמר פלסטינית).

שתקתי הפעם, רק רציתי להגיע הביתה, ולא היה לי כוח שבטעות זאת תהיה אחת השיחות הארוכות על הקונפליקט ומשמעות החיים. מה אני אגיד לו? שזה שם בערבית? ואז כשישאל על משמעות השם, להגיד לו שזה על שם כפר בצפון סוריה? ואם הוא ישאל למה קראו לי על שם המקום? אז לספר לו שליד הכפר היה המאבק הראשון נגד הקולוניאליזם הצרפתי במאה הקודמת? ושבו נהרג אחד ממנהיגי המהפכה הסורית הגדולים, יאסר אלעצ'מה (ياسر العظمة), אבל שהמקום מסמל את הגבורה של הערבים? דווקא עכשיו להתחיל לדבר על סוריה ומה שקורה שם, ולגלוש לדאע"ש? מי רוצה לדבר על זה? מי רוצה לדבר על ערבים? על ערבית? וכך הגעתי הביתה.

אם לא תשתנה המערכת אולי לפחות חלקכן וחלקכם תקראו את הטור הזה, והמעמיקים אולי יקראו את הדו"ח, ואולי אולי אחר כך זה יתפתח להרשמה לקורס בערבית. אז אדע שיצא לי משהו טוב מהיום הזה.

מייסלון דלאשה היא סוציולוגית החוקרת את השלכות הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים או סגרגטיביים בישראל על הבוגרים הערבים-פלסטינים שלמדו בהם, בדגש על חשיבות השפה הערבית והעברית בהבניית הזהויות בתקופת הלימודים, כמו גם את ההשלכות של לימודיהם אלו בכל הנוגע להשגת השכלה גבוהה ותעסוקה. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

> "אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה": ערבית בשירתה של אמירה הס