newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא תקבל פיצוי מהמדינה: האם המשפחה מדומא תוכר כנפגעת פעולת חיבה?

בני משפחת דוואבשה לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה. ללא פרנסה, ללא בית ועם הוצאות גבוהות שנובעות מהאשפוז והשריפה - מי ישלם לקורבנות הטרור היהודי?

מאת:

אני יודעת שקצת מוקדם לדבר על זה, כל עוד הפצועים של הפיגוע בדומא במצב קשה ונמצאים בסכנת חיים בבית החולים. אבל מהביקורים שלי בכפר הקטן וחסר האמצעים שלהם, ומהביקורים בתל השומר, התרשמתי שמדובר במשפחה קשת יום, בה מסתפקים ממש במעט: סעד דוואבשה עליו השלום בנה את הבית הקטן במו ידיו, והשקיע בו את כל כספו. זה אותו הבית שהוצת. המשכורת של האמא ריהאם כמורה, לצד כמה ימי עבודה מזדמנת בבניין של סעד, היו ההכנסה היחידה. הסבתא גידלה צאן והסבא חולה.

אתמול סיפר לי אחד מחבריו של סעד שהמנוח חסך קצת כסף כדי לבנות מעין לול תרנגולות ולהתפרנס ממנו, ואז לא יצטרך לעבוד ללא אישור בבנייה. "התרנגולות והמשכורת של ריהאם אמורות היו להספיק למשפחה", הוא קבע. זה נשמע פסטורלי מדי, אבל כך מתנהל כפר דומא: אנשים פשוטים עובדים קשה באדמה או ברעיית צאן, חלקם בבניין וכמה פקידים. הצעירים המשכילים עוזבים לרוב, וכולם כמו משפחה גדולה.

מי יבנה עכשיו את הבתים שנשרפו? שאלתי. "אינשאללה נבנה אותם. אם האם תחלים ואחמד יחזור אלינו, נראה מה יהיה. חצי משפחה תודה לאל, נשארו בחיים", השיב לי אחד הקרובים.

> חיילים הכו נהג במחסום בזמן שבאוטו תינוק גסס למוות: איש לא נשפט

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

המחשבות על מצוקתה הכלכלית של המשפחה הובילו אותי לפשפש בחוק נפגעי פעולות איבה. ברור שבגלל היותם פלסטינים, לא יהודים-מתנחלים ולא אזרחי ישראל, לא מגיע למשפחת דאוובשה פיצוי כמו כל הנפגעים (הרבים, לצערי) מפעולות טרור. חבר הכנסת יוסף ג'בארין לקח יוזמה, וביקש להכיר במשפחה כנפגעת טרור. היות שהשטח של דומא נכבש לפני חמישים שנה בידי ישראל, ומוגדר כשטח "בי", שהאחריות הביטחונית עליו היא בידי ישראל, הגיע הזמן שישראל תישא באחריות לפי החוק הבינלאומי על מעשי המתנחלים שהיא שתלה בשטחים הכבושים. זה פתרון הגיוני מאוד וראוי בהחלט.

אגב, אותם מתנחלים שנמצאים באותו שטח מקבלים פיצויים גם אם הם נפגעים בשטחים, בישראל, או אפילו באפריקה. אפרופו אפריקה, מה קרה עם הישראלים שנפגעו בפיגוע בקניה, למשל? התעניינתי ומצאתי שהנושא טופל, כי הם יהודים, אבל עשרת הקניאתים ששרתו את היהודים בבית המלון ונרצחו, ושמונים הפצועים שנפגעו במלון פרדייז, עוד לא קיבלו הכרה כנפגעי פעולות איבה. אפשר לומר אולי שהם "נפגעי פעולות חיבה", בעצם. הם התקרבו והתחברו ליהודים, ונפגעו מהחיבה הזאת וטרם התברר מעמדם לפי החוק.

להבדיל מהמקומיים ממומבסה, בדומא היהודים ביצעו את הפיגוע בכוונה לפגוע בפלסטינים בביתם. עוד לא היה לנו פיגוע בשטחים שנפצעו במהלכו ערבים ויהודים, כי אז לפי החוק מפצים רק את היהודים, וגם – מסתבר – את הערבים, אבל זאת רק בתנאי שהיה להם אישור עבודה בתוקף. באמת. תבדקו.

לפי לשון החוק הנוכחי אין סיכוי לקדם משהו עבור בני משפחת דוואבשה במסלול הרגיל. אולי הליך חריג ורוחב לב מיוחד של שר הפנים יעזרו למשפחה, אבל בגדול, לא סביר שהממשלה הנוכחית תיצור תקדים משפטי בעניין, אחרת תאלץ המדינה לממן את כל הוונדליזם והטרור היהודי המתמשך. רק אתמול נשרף אוהל על תכולתו בכפר ליד דומא, ואף אחד לא ירצה לפתוח תיבת הפנדורה הזו.

שריפת אוהל בדואי בכפר אל-סמיה כנקמה על מעצרים מנהליים של פעילי ימין (צילום: זאכריה סדה, רבנים למען זכויות האדם)

שריפת אוהל בדואי בכפר אל-סמיה כנקמה על מעצרים מנהליים של פעילי ימין (צילום: זאכריה סדה, רבנים למען זכויות האדם)

בלי להגדיל את הארוחה במקדונלדס

ננסה זווית אחרת: אולי נבדוק את נושא הפיצויים הכספיים ופגיעה ברכוש, ונעזוב לרגע פגיעות בנפש וטיפולים רפואיים והוצאותיהם. ביררתי עם עורכת דין שאליה הגעתי דרך פעילה ממחסום-ווטש, ושאלתי: תביעת נזיקין זה משהו שאפשר לחשוב עליו במקרה כזה? הגענו למסקנה ששתי בעיות יעלו בהליך מיצוי זכויות המשפחה הנפגעת: הראשונה היא שאין את מי לתבוע כל עוד הרשויות בישראל לא תפסו נאשמים שאפשר לבקש מהם לשלם על מעשיהם.

בכל זאת צריך למלא טפסים תוך שישים יום מהאירוע, היא ציינה, וזאת הבעיה השנייה. שאלתי איך האמא במצבה הקשה, מחוסרת הכרה, תוכל להתחיל הליך מיוחד לבקשת הכרה כנפגעת טרור, ומי אמור לעשות את זה במצבה האנוש. צריך מורשה חתימה אפוטרופוס, מתברר, או להסמיך מישהו בצורה מסודרת, שיבקש עבורם את כל הסיוע שספק אם יגיע.

שלשום קבוצה של משפטנים ערבים מכובדים ביקרה את משפחת דוואבשה בבית החולים בתיאום חבר הכנסת ג׳בארין. אני מקווה שביקור זה יהפוך לתוכנית עבודה מעשית של מאבק משפטי בלתי נלאה ברשויות הכיבוש, ושהמשפטים לא יסתפקו בהפגנת סולידריות והזדהות.

הכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטינים לא מסתיים בקרוב, ונראה לי שאם ישראל תתחיל לשלם מכיסה על כל נזקי הכיבוש המפלצתיים לפלסטינים, מישהו ידאג לעדכן בזאת את דו"ח הוצאות משרד הביטחון המנופחות גם כך, ומשלם המיסים הישראלי יגלה עוד חור בכיס שמדיניות הימין יצרה לו.

בינתיים משפחת דוואבשה משלמת 250 ש״ח לכל כיוון נסיעה מהמחסום לבית החולים, כאשר עובד בניין משתכר ביום עבודה של עשר שעות אותו סכום. עלות הארוחה במקדונלדס בסניף המרכז הרפואי, בלי תוספות והגדלת הארוחה, גורמת לקרובי המשפחה לכאב בטן.

וברקע, אף אחד לא מעיז לחשוב אפילו כמה יעלה להם הטיפול הרפואי הממושך והיקר – והמסור, אני חייבת לציין – שימשיך כנראה חודשים רבים. בינתיים אין התחייבות לתשלום לא מישראל ולא מהרשות הפלסטינית, והמשפחה עצמה ודאי לא תוכל לעמוד בכך. ואז מה יהיה עליהם?

> הלוויה בדומא: "התאלמנת היום, חביבתי, ואת אפילו לא יודעת מזה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf