newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרויקט דימונה: הצעירים שאוספים את ההיסטוריה של ותיקי העיר

האוטובוסים שזרקו אותם במדבר, הקשרים שנותרו מאחור, השבר, התקומה ורגעי הייאוש. האם הם היו קורבנות של מדינה שהיתה זקוקה לכוח עבודה זול לקריה הגרעינית או חלוצים שהקימו עיר והתגברו על מכשולים? עשרות עדויות של ותיקי דימונה מספרות את ההיסטוריה מחדש

מאת:

המילה "פריפריה" הפכה עם השנים לאחד המטבעות הפוליטיים היותר מניבים בשיח הציבורי בישראל. כולם אוהבים לדבר בשם הפריפריה; צועדים בשמה לכנסת, מנהלים בשמה מלחמות תרבות, מחליפים בשמה אליטות תקשורתיות. באופן כללי נדמה שנותרו מעט אנשי ציבור שלא מנסים לעשות על גב הפריפריה הון פוליטי כלשהו, אבל את הקולות של תושבי הפריפריה עצמם, המספרים את הסיפור שלהם מנקודת מבטם, אנחנו שומעים מעט מאוד.

שלושה צעירים מבקשים לשנות את המציאות הזו, לפחות ביחס לעיר דימונה. יוזמה חדשה שלהם מבקשת להעלות על הכתב בפעם הראשונה סיפורי חיים של תושבי דימונה הוותיקים, אלה שהגיעו אליה בשנות החמישים והשישים, ולפרסמם בספר. מה שהם מבקשים להשיג, במילים שלהם, הוא "לספר את הסיפור של דימונה מנקודת המבט של התושבים, לאפשר לקולות האנשים להישמע וכן לאפשר לחוויות שלהם להיות חלק מהזיכרון החברתי הרחב, על מנת ללמוד מניסיונותיהם, מאכזבותיהם ומלקחיהם למען הדור הנוכחי ולמען הדורות הבאים. בניגוד לזלזול ולהתעלמות של ההיסטוריה הממסדית והאליטיסטית אנו חושבים שיש משמעויות רבות ערך לזיכרונות, למחשבות ולרגשות של מי שבזיעת אפם בנו את החברה שבה אנחנו חיים".

קרבנות או מי שהקריבו?

השלושה – עמית בוטבול, אופיר איטח  ושלי שאול, ערכו עד כה כשלושים ראיונות עם ותיקי העיר, בהנחייתו של ד"ר חררדו לייבנר, היסטוריון מאוניברסיטת תל-אביב. שלי, שאיננה דימונאית במקור, גם כותבת את התיזה שלה בהתבסס על הראיונות, בהנחייתו של לייבנר. אופיר מנהלת תוכניות בקרן פילנטרופית, עמית הוא איש חינוך. שניהם דימונאים במקור, שניהם עזבו את העיר.

> קשר השתיקה של המזרחים שנשלחו לדימונה לעבוד בכור הגרעיני

אופיר איטח (מימין) ושלי שאול. פרויקט דימונה

מלקטות זכרונות ונותנות קול לוותיקים. אופיר איטח (מימין) ושלי שאול. פרויקט דימונה

אופיר: "זה רעיון שמתגלגל כבר הרבה זמן. עמית סיפר שנתקל בספר שאני מכירה היטב, "קולות משכונת הקטמונים", והציע שנכתוב משהו דומה על דימונה. התחלנו לגלגל את הרעיון. ואז חררדו לייבנר נכנס לתמונה והכניס מתודולוגיה לעבודה. הרעיון הוא שיש סיפור שלא מסופר. יש נרטיב ממסדי, אבל זה לא הסיפור של הסבים והסבתות שלנו, לא קולות התושבים הוותיקים שלא נשמעים. רצינו לאתר את הקולות האלה ולהנכיח אותם בשיח הציבורי.

אנחנו מראיינים אנשים כבר מ-2013. לאחרונה עשינו עצירה והחלטנו שיש לנו בשלב הזה כבר מספיק ראיונות, כשלושים עד כה – בעיקר אלג'יראים, תוניסאים, מרוקאים, הודים, ויש כמה אשכנזים – מפולין ומרומניה".

מה עם עולי ברה"מ לשעבר וקהילת העבריים בעיר?

אופיר: "המטרה היתה להתמקד בעשורים הראשונים להקמת העיר, שנות החמישים והשישים, ואלה השנים בהן הגיעו בעיקר הודים וצפון אפריקאים. מה שאת שואלת יהיה שלב ב'. זאת היסטוריה סופר מעניינת אבל מאוחרת יותר".

את המתודולוגיה לאופן עריכת הראיונות הם פיתחו בעזרתו של לייבנר, שתחום התמחותו הוא היסטוריה שבעל-פה. הראיונות התנהלו במתכונת פתוחה, כאשר לרוב התבקשו המרואיינים לספר על תחנות משמעותיות בחייהם, ונשאלו שאלות השלמה במידת הצורך.

שלי: "עצם ההחלטה של האדם איך לספר את הסיפור שלו היא מרתקת ומלמדת מאוד. לכן לא שאלנו יותר מדי שאלות מנחות כדי לקבל את הסיפור המלא שלהם כפי שהם רוצים לספר. מבחינת המרואיינים, אנחנו הדור השני, 'הישראלי', ולפעמים יש תחושה שהם גם רוצים להקרין הצלחה לפי הפרמטרים שהם מניחים שאנחנו מחזיקים מהם".

אופיר: "לפעמים בתחילת הריאיון אנחנו מקבלים סוג של סיפור מובנה שכאילו כבר סופר, הסיפור הממסדי, ואז תוך כדי השיחה מתחילים להתגלות סדקים בסיפור הזה, ודרך הסדקים האלה לפעמים עולה סיפור אחר לגמרי".

> איך הגיבו פסיכיאטרים כשמתמודדות נפש החליטו להתפרץ להם לכנס ולדבר?

ראש הממשלה שמעון פרס משוחח עם עובדת מפעל האלקטרוניקה "דייל" שבדימונה במהלך סיור שערך בעיר. 1996. (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

ראש הממשלה שמעון פרס משוחח עם עובדת מפעל האלקטרוניקה "דייל" שבדימונה במהלך סיור שערך בעיר. 1996. (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

היו סיפורים שהפתיעו אתכם במיוחד?

אופיר: "אני נהגתי לדבר לא מעט עם סבתא שלי שנפטרה לפני כחודשיים על העבר במרוקו, אבל רק אחרי הראיונות הגעתי לדבר איתה על התקופה הראשונה בדימונה. היא סיפרה לי למשל שסבא שלי לא מצא עבודה כשהם הגיעו בהתחלה לדימונה, והיא מצאה עבודה בניקיון. אחרי קרוב לשנה שבה הוא לא מצא עבודה הוא אמר לה 'בואי נחזור למרוקו' והיא סירבה בתוקף. 'אתה רוצה, תחזור לבד'. לי היה מאוד קשה לשמוע שהוא היה בנקודה הזו, אחרי כל המסע שהוא עשה וכל המאמצים, להרגיש שהוא לא מסוגל לספק את צרכי המשפחה".

נקודת ההתחלה של הראיונות היא תמיד ארצות המוצא?

שלי: "זאת לא הנחיה שלנו, אנחנו מבקשות לשמוע את סיפור החיים וגם אם הם לא מתחילים בנקודה הזו, הם יגיעו אליו במהלך הראיון. הרבה פעמים זה קשור לירידה החדה במעמד החברתי-כלכלי, סיפור של שבר ותקומה. 'אנחנו לא קורבנות, אנחנו הקרבנו'. רואים עצמם כחלוצים. הם גאים בעיר שהקימו".

אופיר: "אלה אנשים שעבדו בעיקר בעבודות כפיים, סולל בונה, הכור הגרעיני, כיתן, מעמד פועלים קלאסי. את יודעת, לא קישרתי אף פעם בין אחוז הבעיות הרפואיות, הנכויות וכו' שגילינו בעיקר בקרב גברים לבין תחומי התעסוקה. אני מאמינה שאם יעשו מחקר יגלו קשר חד משמעי בין הדברים. בסופו של דבר דימונה היא עיר פועלים שהקימו כדי להביא כוח עבודה זול ונגיש למפעלים ולכור, וזה מתנגש לא פעם עם התפיסה העצמית שלהם כחלוצים. לפני כן היו מביאים עובדים מהצפון, וזה לא השתלם למעסיקים. השתלם להם להביא למקום עובדים נוחים לניצול עם המשפחות, כי כך הם גם לא ימהרו לעזוב. סוג של בני ערובה".

שלי: "יש עדויות שהביאו משפחות שלמות במכוון ביום שישי לדימונה כי ידעו שמדובר באנשים מסורתיים שלא יעזבו את המקום בשבת. פרקו אותם בלב המדבר, וזהו".

> בגלל האבטלה והעוני: הוכפל מספר הילדים שנאלצים לעבוד בעזה

רתכים עובדים, במפעל המתכת באיזור התעשייה בדימונה. סער יעקב לעמ 1980

רתכים עובדים, במפעל המתכת באיזור התעשייה בדימונה. סער יעקב לעמ 1980

פריפריאליות שהיא חוזקה

נשמע שאתן ביקורתיות יותר מהמרואיינים.

אופיר: "מה שאת שומעת מאיתנו זה הניתוח, אבל בגדול את צודקת. אלה אנשים שקשורים בעבותות לדימונה, זה הבית. זאת תמונה הרבה יותר מורכבת עבורם. היו גם מרואיינים ביקורתיים, כולל כאלה שיצאו מחיי פשע וסמים ומחזיקים במבט הרבה יותר מפוכח, אבל אנחנו מאוד מכבדים גם את הנרטיב שבוחר לספר את הסיפור שלו אחרת, גם אם לנו זה קשה מאוד להיות במקום הלא ביקורתי. המטרה של הספר, בניגוד לתיזה, היא להכניס כמה שפחות את הקול המנתח שלנו, הביקורתי".

שלי: "מצד שני חשוב לומר גם שזה לא שיח של הכרת תודה למדינה, אלא יותר 'אנחנו הצלחנו על אף הקשיים והכשלים של המדינה'. מבחינתם, המדינה לא סיפקה להם את מה שצריך אבל הם, בזכות זה שיש להם כבוד ובזכות האחווה הקהילתית שלהם הם הצליחו".

זה מאוד מעניין, כי הרבה פעמים השיח הציבורי בישראל מנסה לכפות על הפריפריה את המקום הקורבני, והם ממש לא במקום הזה.

אופיר: "הם לא, וזה בדיוק הסיפור. המדינה בסיפור שלהם היא מאוד חמקמקה: מה זאת המדינה? הרי יש למדינה כל כך הרבה זרועות מפותלות, זה מאוד עמום. אבל יש אנשים קונקרטיים שהם פגשו: את החובש, את הסוכן, ולא תמיד זה מתקשר לממסד הגדול. וגם המרחב עצמו בדימונה הוסיף לעמימות הזו, הרי זה מדבר ללא גבולות. זה משפיע על היכולת שלך להמשיג. אתה לא יכול לבקש משהו כי אתה בכלל לא יודע שהוא קיים".

ומה לגבי השבר הזהותי, התרבותי?

אופיר: "צריך להגיד משהו על דימונה בהקשר הזה. יש שבר, אבל אני חושבת שהפריפריאליות של דימונה היתה במידה מסויימת גם חוזקה. היה שם רוב מזרחי ברור. ערבים יהודים שמגיעים מכל מני מדינות מגרב, והם אלה שבנו את המקום. זה מאוד שונה מלהיות מזרחי במרכז. הערבית היתה שפה מדוברת אצלם. זה כמובן ישתנה מאוחר יותר משנות השבעים והלאה עם כניסת עליות נוספות לעיר, וגם עם כניסת הטלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים, כשהחיבור למרכז מהדהד. אבל את ההשפעה של הדברים האלה כבר סופג הדור השני".

אופיר: "היה לנו מרואיין שהמשיך לשמור על תכתובת מכתבים עם חבר מוסלמי שהיה מאוד קרוב אליו. בשלב מסויים, בגלל שהוא עבד בקמ"ג הוא התבקש לנתק איתו את היחסים. האיש אמר לקצין הביטחון 'אבל אתה יודע ערבית, הנה, תקרא את כל המכתבים ותראה שאין שם שום דבר בעייתי', אבל לא הסכימו והוא נאלץ להפסיק באמת את הקשר. אחרי שהוא יצא לפנסיה הוא חזר למרוקו, לכפר שלו, כדי לחפש את חברו, אבל החבר נפטר בינתיים. זה שבר. כאב בלתי נתפס".

**

כאמור, כעת הסיפור הזה ועוד סיפורים רבים של ותיקי דימונה מבקשים לראות אור באמצעות הפרוייקט, שמחפש כעת הוצאה לאור לפרסם בה את הספר. יש לקוות שהיוזמה המבורכת הזו תמצא בית ראוי שיעזור לה להתממש. הסיפור הישראלי סופר זמן רב מדי בקול מונוטוני ואחיד מדי. לטובת כולנו, הגיע הזמן להעשיר אותו בקולות נוספים מעין אלה.

> אנחנו נשלחים להיקבר מעבר לגדר ואתם ממשיכים לשתוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf