newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרשת ענת וקסמן: בין מדינת תל אביב לפריפריה

מי שקורא להחרים אמנים ולהכאיב להם בכיס, עד שיבקשו סליחה, שולח אותנו במורדו של מדרון חלקלק. האם לא הגיע הזמן להפריד את התרבות מהמדינה? על תרבות ופריפריה, ענת וקסמן וכיצד ישראל הופכת בשיטתיות לפחות דמוקרטית, פחות ליברלית ופחות חופשית

מאת:

את התרבות בישראל אפשר לחלק בצורה מאוד דיכוטומית: תל אביב – וכל השאר. ככל שמתרחקים מהמטרופולין הגדול, כך גדלה התלות של העושים בתחום התרבות בממסד הפוליטי. הרשות המקומית, לעיתים באמצעות חברות בת, היא האדון הכמעט בלעדי של ענייני התרבות. התרבות אליה ייחשפו התושבים תהיה בת דמותו של בעל המאה, המממן את מוסדות התרבות (מתנ"סים, תיאטראות עירוניים ודומיהם). בפני העוסקים ביצירה, זה יציב דילמה: האם להיות נאמנים לעצמם, או להתאים את החליל למנגינה, אם ברצונם לזכות בחשיפה כלשהי. במצב שכזה, בידי ראשי הרשויות ישנו כוח עצום למנוע הופעתם של אמנים, שהשקפת עולמם, או אפילו חייהם האישיים, אינם נושאים חן בעיניי האדון.

בלי ששמנו לב, ישראל הצטרפה לאותן מדינות בעלות היסטוריה עצובה של צנזורה פוליטית. צנזורה חד כיוונית, אלימה, מבקשת לחסל חיסול ממוקד את מי שמעיז להגיד שהמלך ערום. השחקנית אורנה בנאי סולקה מתפקידה כפרזנטורית של רשת ספנות, תפקיד אותו עשתה בחן ובכישרון גדול, בשל אמירה פוליטית. על גילה אלמגור עשו עליהום, בגלל דברים שאמרה בראיון. מוסיקאים ויוצרים בפריפריה שוקלים מילים לפני שהם עולים על הבמה.

יש לעיתים שהחרמות מגוחכות עד כדי כאב: לפני כמה שנים מועצת עיריית באר שבע נדרשה לדון בשאילתא של חבר המועצה החרדי הרב זכריה אוהב שלום, אשר התנגד להבאת הופעה של עברי לידר לבאר שבע, ביום העצמאות. "נודע לי שהוא 'בעל נטיות'", הסביר אוהב שלום וזכה להערות עוקצניות של משתתפי הישיבה, שרצו הסבר ממתי אדם חרדי שומע פופ חילוני ומעורה בחייהם הפרטיים של היוצרים. בפעם אחרת יצאה מהדרום קריאה שלא להזמין להופעה את אביב גפן, כי הוא לא שירת בצה"ל. על אחינועם ניני אין בכלל מה לדבר בבאר שבע.

> חניכי מכינות קדם-צבאיות לנתניהו: למד מהשואה, עצור גירוש מבקשי המקלט

אביב גפן (צילום: Yaffa Phillips, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

אביב גפן. בדרום קראו להחרים אותו כי לא שירת בצה"ל. (צילום: Yaffa Phillips, פליקר CC BY-NC-SA 2.0)

החד גוניות התרבותית של הפריפריה, במיוחד של הדרום, אינה חדשה. אנשים בפריפריה אינם נחשפים, שלא באשמתם, לתרבות במובן הרחב של המילה. זוהי תפיסה מקדמת דנא, על פיה "יש דברים שלא מתאימים לתושבי העיר". בטיעון הזה עושים שימוש לא רק בקביעת איזו תרבות יראו ביישוב, אלא גם בחדרי חדרים של התקשורת המקומית ואפילו בחנויות. יש תל אביב ויש את השאר. בפריפריה לא ייחשפו למבחר שיש במרכז הארץ, עם כל המשתמע מכך. יש אמנים, תקליטים, ספרים ומופעים, בגדים, אנשים ומאכלים שלא יגיעו לפריפריה.

ישראל היא מדינה קטנה. גיאוגרפית, גודלה כשל טוקומן, הפרובינציה הקטנה ביותר ברפובליקה הארגנטינית. אפשר לחצות אותה לאורכה, במכונית הנוסעת במהירות המותרת, כולל כמה הפסקות להתרעננות ופיפי, בפחות מתשע שעות. בבואנוס איירס בתשע שעות נסיעה ניתן לראות בעיקר מרחבים ירוקים (ובעיקר פרות) ועדיין לא להגיע ליישוב הבא. בישראל, בתשע שעות של נסיעה, פוגשים הבדלי תרבות ובעיקר, פערים חברתיים.

דווקא תוצאות הבחירות האחרונות חיזקו את "מדינת תל אביב" והפכו אותה לעובדה מוגמרת. במקום שהתרבות תחלחל החוצה ותושבי הפריפריה ייהנו משיח תרבותי חופשי, מאיים להתרחש תהליך הפוך, שהוא חלק מאובדן יכולת החברה הישראלית לנהל שיח פתוח. המשטר מבקש לפגוע כלכלית במי שלא ייצמד לנראטיב שהוא מבקש להכתיב: ראש עיריית דימונה, בני ביטון, המשמש גם כסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי ויושב ראש פורום ערי הפיתוח והפריפריה במרכז השלטון המקומי, פנה לראשי הרשויות בארץ בבקשה לא להסתפק בהוקעתה של השחקנית ענת וקסמן, אלא אף לנקוט בצעדים מעשיים "שיכאיבו לה", כדבריו.

> מדווח מהשטח: החשמלאי מבלעין שהפך לצלם עיתונות מפרסם שני ספרים

ענת וקסמן (צילום מסך מתוך התוכנית "שתי מדינות עם אחד" של דני קושמרו בערוץ 2).

ענת וקסמן (צילום מסך מתוך התוכנית "שתי מדינות עם אחד" של דני קושמרו בערוץ 2).

"הגדילה מכולם, ודווקא לאחר מערכת בחירות, השחקנית הלא נחשבת ענת וקסמן, שבתכנית הטלוויזיה 'מדינה אחת לשני עמים' כינתה את מצביעי הליכוד בכינויים שהס מלהזכירם, רמזה על גזענותם ואף טענה כי הצבעתם איננה רציונאלית". אמר ביטון על טעונותיה של השחקנית ענת וקסמן, בדבר דפוסי ההצבעה של תושבי הפריפריה, שתמכו בעיקר בליכוד.

מקוממים ככל שיהיו בעיניי חלק מהפוליטיקאים, דבריה של וקסמן הינם בגבולות השיח הפוליטי. אפשר לחלוק עליהם ואפשר להשיב לה באותה דרך, של דיון תקשורתי. אלא שביטון מבקש ללמד את וקסמן ואת המחנה הפוליטי שאינו שלו, לקח, מען יחששו לומר את שעל לבם:

אני קורא לחבריי ראשי הרשויות, גם לאלו שאינם משתייכים או מזדהים עם הליכוד, להצטרף לחרם נגד הגברת וקסמן ונגד דומיה שאינם מבינים שאין בישראל דמוקרטיה רק לחלק מהאוכלוסיה, כמו למשל יאיר גרבוז, יהושוע סובול, אלונה קמחי ואחרים. עלינו לעשות ככל שלאל ידינו מלהזמין אנשים אלו להופיע במחוזותינו, להיתמך כלכלית על ידינו, ליהנות מאהבת הציבור שלנו. שהרי אם לא נעשה כן, לא נוכל להביט במראה ולומר לעצמנו כי אנחנו סולדים מהדברים, אך לא מהדוברים. לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו אם וכאשר הדברים העולבים והמסיתים שיוצאים מפיהם יביאו לכדי מלחמת אחים.

אני מאמין כי רק חרם טוטאלי שיפגע בכיסם ובפרנסתם יגרום להם לחזור בתשובה, להפנים כי דמוקרטיה היא משטר שווה למי שמתגורר בהרצליה פיתוח כמו למי שמתגורר בעיר פיתוח; כמו לאשכנזי כך למזרחי; כמו ליהודי כך גם לבן למיעוט אחר. עד אז עלינו להתייחס אליהם כמוקצים מחמת מיאוס.

הקריאה ל"חרם טוטאלי שיפגע בכיסם ובפרנסתם יגרום להם לחזור בתשובה", בוודאי תהדהד בראשם של אמנים אחרים, שישקלו פעמיים לפני שהם מביעים דעה. כך, הפחד מחלחל מטה. העיתונאי המקומי, שפרנסתו דחוקה בדרך כלל וכסאו מתנדנד לרחש כל תלונה מבעל מכולת שרכש מודעת אינצ' ולא אהב מאמר ליברלי מדי, יחשוש לכתוב מילה של ביקורת. במקום שיווצר שיח ציבורי, המשטר הוא זה המכתיב את גבולות המותר, בין אם באמנות, או בתקשורת.

במקום שהשיח הקיים במרכז, בו מרוכזת התקשורת ומרבית העשייה התרבותית, יתפשט החוצה, השיח במרחב מחלחל למרכז. ישראל אינה כבר מדינה כל כך ליברלית, כל כך חופשית וכל כך דמוקרטית. מה שקורה כרגע, זו רק ההתחלה.

> בישראל מותר להחרים הכל, חוץ מאת הכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf