צביעות מערבית: למה כולם מחפשים אותנו ולא מתעסקים בסוריה?

כותב אורח: שי אורדן

הישראלים שוב מאשימים את אירופה וארה"ב בצביעות. הפעם: בריטניה, ספרד וארצות הברית האטו, באופן סמלי, את אספקת הנשק לישראל בשל הפגיעה באזרחים בעזה, והאיחוד האירופי מבקש לסמן את התוצרת החקלאית של ההתנחלויות בנפרד מתוצרת ישראלית.

בנימין נתניהו, שקבע בתחילת השנה כי המחאה האירופאית נגד ההתנחלויות היא "צביעות", שאל: "מתי בפעם האחרונה הם זימנו לשיחה את השגריר הפלסטיני לדיון על ההסתה נגד ישראל?" מוועדת שאבאס דרש נתניהו "שיבקרו בדמשק, בבגדאד וטריפולי, שילכו לראות את דאע"ש, את צבא סוריה ואת חמאס. שם, לא פה, הם ימצאו פשעי מלחמה".

הישראלי החוזר על דף המסרים של ממשלתו שואל את עצמו מדוע לא יחפשו האירופאים מקום צודק יותר להטיל בו סנקציות, כמו סין, סוריה, איראן, או אפריקה, ומדוע הם, הצבועים, בוחרים דווקא את ישראל.

ישראל נהנית מ"כיפת ברזל" בינלאומית

אחת העובדות המודחקות ביותר בישראל היא התלות המוחלטת שלה במדינות המערב. ישראל לא חיה על חרבה-שלה, אלא על טילים, צוללות, מטוסים, ידע צבאי, אימונים משותפים, קשרי מודיעין ועוד, הניתנים לה – בחינם או בתמורה, עם הדדיות או בלעדיה – מארצות הברית וממדינות האיחוד האירופי. בלעדי מדינות אלה לא תוכל ישראל לשמור על אורח חיים מערבי ואולי אפילו לא תצליח לשרוד. או בניסוחו הישיר של הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?".

תזכורת לכך ניתנה רק לאחרונה: עוד בעיצומה של הפעולה בעזה פנתה ישראל לארצות הברית בבקשה לתוספת סיוע בסך 225 מיליון דולר למלאי טילי היירוט של כיפת ברזל, ושר ההגנה האמריקאי הייגל כתב לקונגרס כי ישראל סובלת ממחסור "קריטי" במערכת. ישראל, אם כן, לא הצליחה לסיים אפילו את המערכה המוגבלת הזו ללא חידוש מלאי. זאת נוסף לכך שהמערכת כולה פותחה במימון אמריקאי. רבים בישראל, שחייהם ניצלו באמצעות "כיפת ברזל" חבים חוב גדול – במובן הכספי של המילה – למדינות התורמות.

> הכישלון העיקרי של ממשלת נתניהו הוא היעדר אסטרטגיה

גם הכלכלה האזרחית של ישראל מושתתת על הסכמי סחר נדיבים עם מדינות אלה. לפי נתוני האוצר שהציג יאיר לפיד, אירופה היא שוק הסחר העיקרי בהיקף 33 אחוזים מהסחר הישראלי. על פי התסריט שהציג לפיד, של פגיעה של עשרים אחוז בלבד בייצוא לאיחוד האירופי והפסקת ההשקעות הזרות הישירות מהאיחוד, הייצוא יפגע בכעשרים מיליארד שקל בשנה, הפגיעה בתוצר תהיה כ-11 מיליארד שקל בשנה, ו-9,800 עובדים יפוטרו באופן מיידי. משלמי המסים במדינות אלה מממנים את רווחתה, ואולי אף את עצם קיומה, של מדינת היהודים. ישראל נהנית מ"כיפת ברזל" בינלאומית: מטריה צבאית וכלכלית, וגם, בשל הווטו במועצת הביטחון, מדינית.

מי הוא הצבוע?

ישראל שכנעה את מדינות העולם לתת לה חופש פעולה מלא עד להשגת הסכם מדיני. היא הבטיחה למערב, מעבר לתמיכתה המקומית באינטרס המערבי בעימות הבין-גושי, גם זהות אינטרסים וערכים: דמוקרטיה ומחויבות לזכויות אדם.

בעשרים השנים האחרונות לא העמידו המדינות התורמות שום תנאים מהותיים לישראל. כך, יכולה ישראל להשתמש בתקבולים האלה כנגד האינטרסים וכנגד המוסר של הנותנים. ממשלות אירופה שולחות לישראל את הנשק שמבצע את מה שנראה לחלקן כ"טבח" בעזה. הממשל האמריקאי מעניק הטבות מס לתרומות להתנחלויות, בזמן שהוא מגנה אותן.

ממשלות משני צידי האוקיינוס האטלנטי מתנגדות לפעולות ישראל בכל המישורים: כהפרה של החוק הבינלאומי; כפעולה של כיבוש ודיכוי; כמכשול לשלום בין הים לירדן; ומעל הכל – כפגיעה באינטרסים הלאומיים הישירים שלהן.

ישראל נהנית מהשילוב המפנק של הסכמי סחר חופשי עם השווקים המערביים החשובים, ושל תמיכה צבאית העולה באיכותה על זו שמקבלת כל מדינה אחרת מחוץ לברית נאט"ו. ומן המקפצה הזו היא לוקחת את כספו ונשקו של העולם המערבי ופועלת באמצעותם נגד הערכים והאינטרסים החשובים לו ביותר. וכשהספונסרים המיוסרים נעים באי-נוחות, ישראל לא מהססת, מפונקת שכמותה, להאשים אותם בצביעות. אבל אם ישראל רוצה לפעול בלי צביעות, בלי דין ובלי חשבון, כמו איראן, רוסיה, או סין, עליה לכל הפחות לעשות זאת כמותן, ללא כסף מערבי.

שי אורדן הוא עורך דין ומגשר הפועל בתל-אביב ובברלין.