לא מרוצים מהמתנחלים בצעדת השוויון? בואו ותשנו

כותב אורח: אבי דבוש

חברי הנפלא באמת, חגי מטר, כותב על ראשי רשויות המתנחלים הצועדים בצעדת השוויון, ועל "המתנחלים" החוטפים את הצעדה למקומות לא לה.

ואני, לצד תחושת הנחת הגדולה שאני חווה במהלך צעדת השוויון, עם כל המורכבויות (מי שהיה אמש בקרית מלאכי חווה חווית גן עדן), נעקץ בקורטוב של כעס. ולמה? לא בגלל הביקורת, החשובה כשלעצמה, שיש לה הרבה מקום תמיד. אני כועס מעט כי מאז שיצאנו מירוחם, לפני כשבוע, אני שומע מחברי מהשמאל על הקושי להצטרף לצעדה, כי צועדים בה מתנחלים. שומע. וקורא. ולא מדבר. ולא פוגש. כי אף אחד מהטוענים לא טרח באמת להרים טלפון, לשלוח סמס או לבוא ולצעוד ולחוות בעצמו (והיו אחרים שכן הגיעו והצטרפו).

נכון, שלושה ראשי רשויות בשטחים הם בין עשרות החתומים על המכתב לממשלה בעניין. הם הגיבו לפנייה של ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון, יוזם הצעדה. וכנראה שכפי שכתב חגי הם ידעו לנצל את יחסי הציבור לטובתם (בכלל, אירוע לאומי תקשורתי מתנהל עם הרבה יחסי תן-קח של יחסי ציבור. הם לא היחידים..). העובדות הן שאיש מהם, או מ"המתנחלים" בכלל, לא צעד איתנו ולו דקה אחת.

> מה עושים המתנחלים בצעדת השוויון?

מעבר לעובדות הללו יש בלבול בין כמה עניינים: קודם כל, חלק מהרשויות ביהודה ושומרון הן עשירות. בעיניי סולידריות אמיתית של רשויות עשירות עם רשויות מוחלשות יכולה להיות דבר ראוי. נדמה לי שהיינו מלינים פחות אם בשער הנגב היו מתייצבים ואומרים שהם חלק מהמאבק המשותף עם ילדי שדרות, כי ילדיהם לא שווים יותר.

לגבי "המתנחלים" – הם אזרחי ישראל. אין לנו ועדות קבלה לצעדה. זה איננו מאבק בפרויקט ההתנחלויות של ממשלות ישראל לדורותיהן. מבורך ומקובל כל אזרח ישראלי, המבקש לקדם התחלה שווה בחינוך ורווחה.

ודבר אחרון: ישנן רשויות מוחלשות גם ביהודה ושומרון. אריאל היא עיר עולים, רובם מוחלשים. כך גם אלעד וביתר עלית החרדיות. המאבק שלנו, אם יצלח, יועיל מאוד לרשויות ערביות (כמו שגב שלום ורהט, שם ביקרנו בדרכנו), ולרשויות חרדיות, וגם, פה ושם, לרשויות בשטחים.

משל הפלמינגו

גם אם היינו צועדים עם מתנחלים, לא ברור למה הדבר צריך להוביל להחרמה מצד אנשי שמאל. למה דומה הדבר? להחרמת המחאה החברתית רק בגלל שרונן שובל הקים אוהל ברוטשילד (והוא עשה את זה, למי שלא זוכר).

יש מי שיראה בדינמיקה הזו, של צפייה מן הצד באירוע ציבורי גדול ופתוח, מטבעו כאוטי ודינמי, והשקעה בביקורת עליו, סוג של שעתוק יחסי הכוח בין מרכז לפריפריות, אלו שמלכתחילה יצאנו כדי לשנות. תחשבו כמה מסובך לייצר כוח לצעדה היוצאת מירוחם בנגב, עוברת דרך ארוחות איפטאר וקבלות שבת, ומטפסת לאיטה לירושלים. לא יותר פשוט להקים אוהל מתחת לאף של מרכזי המדיה, בתל אביב?

אגב, בסוג של הקבלה, חטפנו מימין על זה שלצעדה מגיעים רק ח"כים משמאל. ושוב, העובדות לא בלבלו אף אחד. מאיר כהן, אורלי לוי, קארין אלהרר, מיקי זהר, יהודה גליק ואורן חזן הם ודאי לא שמאל.

וגם מול הטענה הזו, התשובה הפשוטה היא להשתתף ולהשפיע. ולהפוך את המאבק הזה, שפתח שדרה רחבה חובקת כל, לבעל חידוד ועוקץ, כלפי הממשלה ושר האוצר, המגבשים את תקציב המדינה הדו-שנתי בימים אלה. טבעה של מחאה רחבה היא לקבל את "הצבע" של משתתפיה ומוביליה לאורך זמן, ולשמוט את הטרמפיסטים, בתהליך טבעי. ממש כמו צבעו של הפלמינגו, הנובע ממרכיבי תזונה שלו. הגיעו והשפיעו!

אבי דבוש הוא חבר מנהיגות תנועת הפריפריות, ממובילי "צעדת השוויון בחינוך ורווחה"

> פרויקט דימונה: הצעירים שאוספים את ההיסטוריה של ותיקי העיר