newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קן ליווינגסטון בא לקלל ויצא מברך

טענתו של איש הלייבור כי "היטלר היה ציוני" משקפת הלכי רוח בלתי מדוברים בקרב המפלגה, הקשורים הרבה יותר לתפיסות פוליטיות עכשוויות מאשר לניתוחים היסטוריים. השערורייה האחרונה מהווה הזדמנות טובה להתמודד עם הבעיה במקום לנסות ולהכחישה

מאת:

כותב אורח: גלעד הלפרן

ייתכן שחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת הלייבור וראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון, לא מודע לכך, אבל הוא עשה לשמאל הפרוגרסיבי שירות גדול.

ליווינגסטון הושעה על ידי מפלגתו ביום חמישי האחרון לאחר שטען בראיון רדיופוני כי היטלר היה ציוני. עבור מפלגת הלייבור, המנסה עדיין להתאושש משורה של שערוריות-זוטא סביב התבטאויות מקוממות אודות ישראל והיהודים, זאת היתה אמירה אחת על גבול האנטישמיות יותר מדי.

אופן ההתמודדות של ליווינגסטון עם הסקנדל הנושא כעת את שמו הוא דוגמה מובהקת לבעיה של השמאל הרדיקלי באירופה כיום. שהרי אם בוחנים את אמירתו המקורית, היא היתה אולי שטחית וגסה, אך לא לגמרי בלתי נכונה.

> מה השואה יכולה ללמד אותנו על המערב?

לא לגמרי טועה, ובכל זאת בעייתי מאוד. קן ליווינגסטון (ויקימדיה קומונס, CC BY-SA 2.0)

לא לגמרי טועה, ובכל זאת בעייתי מאוד. קן ליווינגסטון (ויקימדיה קומונס, CC BY-SA 2.0)

גרעין של אמת

"הבה נזכור שכאשר היטלר ניצח בבחירות ב-1932", הוא אמר בניסיון להגן על חברתו למפלגה נאז שאה, שהושעתה בעצמה לאחר שכתבה בפייסבוק כי יש להעתיק את מיקומה של ישראל לארה"ב, "המדיניות שלו היתה כי יש להעביר את היהודים לישראל. הוא תמך בציונות – זה היה לפני שהוא יצא מדעתו ולבסוף רצח 6 מיליון יהודים".

האמירה הזו רצופה באי-דיוקים: היטלר עלה לשלטון ב-1933, לא ב-1932; מדינת ישראל תקום רק כעבור 16 שנים, ובזמנו היתה פלשתינה תחת המנדט הבריטי; וחשוב מכל: היטלר היה רוצח מטורף כבר ב-1932. אם אי פעם היה שפוי, הרי שהוא יצא מדעתו עוד הרבה קודם לכן.

ובכל זאת, יש גרעין של אמת בדבריו של ליווינגסטון: למרות שהיטלר עצמו, קרוב לוודאי, לא היה ציוני דגול, הימין האנטישמי באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, לרבות המשטר הנאצי בראשית דרכו, הסכימו עם התפיסה הציונית באשר לשאלה היכן צריכים יהודי אירופה להיות: לא באירופה.

אדוארד דרימון, הסנדק של האנטישמיות הצרפתית, בירך בשנת 1891 את תיאודור הרצל בספרו "צרפת היהודית" והציע לשלוח את היהודים בחזרה לפלשתינה. הספר הפך לרב מכר בתוך זמן קצר. בשנת 1933 הממשלה הגרמנית וארגונים ציוניים חתמו על הסכם שיאפשר את הגירתם של 50,000 מיהודי גרמניה לפלשתינה. ב-1934, משלחת בראשותו של קצין האס.אס ליאופולד פון מילדנשטיין ביקרה בפלשתינה בכדי להעריך את היתכנותה של התוכנית ליישב בה את יהדות גרמניה. מתאם הביקור היה קורט טוכלר, מנהיג הפדרציה הציונית של גרמניה. נכדו, ארנון גולפינגר, עשה סרט דוקומנטרי מרתק על הסיפור.

דבר מהנאמר לעיל לא נועד להגן על התבטאותו של ליווינגסטון או לבקר את השעייתו המוצדקת מהמפלגה, ודאי שלאור התעקשותו שלא להתנצל עליה. אך הסיבה בשלה הוא חטף ביקורת כל כך צולבת היא הסב-טקסט: בהנחה שהעניין רלוונטי באופן כלשהו לבריטניה של שנת 2016, ליווינגסטון דיבר על ההווה, לא על העבר. מה שעורר את הביקורת הנוקבת היה הדברים שהתכוון לומר בין השורות. איזו סיבה בעולם יכולה להיות לאדם להעלות את חיבתו-כביכול של היטלר לציונות בדיון על פוליטיקה עכשווית, אם לא בכדי לייצר זיקה כלשהי, או הקבלה – גמלונית ונטולת בסיס ככל שתהיה – בין הציונות לנאציזם? ומדוע ירשה לעצמו אדם להיגרר לוויכוח על השואה בזמן שמפלגתו עושה שמיניות באוויר כדי להפריך טענות על חבירה שלה לאנטישמים? במובן הזה, אמירתו של ליווינגסטון היתה ירייה עצמית ברגל לכל הפחות.

> ישראל מסרבת להסגיר מבוקש בגין פשעים נגד האנושות המתגורר בחיפה

מתחיל להבין שהבעיה היא לא עם היריבים הפוליטיים אלא עם המפלגה עצמה? ג'רמי קורביין (ויקימדיה קומונז CC BY 3.0)

מתחיל להבין שהבעיה היא לא עם היריבים הפוליטיים אלא עם המפלגה עצמה? ג'רמי קורבין (ויקימדיה קומונז CC BY 3.0)

לייבור, יש לנו בעיה

ייתכן שניתן היה לראות בכל זה כלא יותר מפליטת פה של פוליטיקאי שנוי במחלוקת, אלמלא ניסיונות חוזרים ונשנים שלו להמעיט בחשיבותן של עמדות בתוך מפלגתו שיכולות להתפרש כאנטישמיות מפורשת, או לכל הפחות פוגעניות ונוטפות שטנה.

ליווינגסטון טען שוב ושוב כי במשך 47 שנות חברותו במפלגת הלייבור, הוא לא שמע מעולם, אף לא פעם אחת, אמירה אנטישמית כלשהי בקרב חבריו למפלגה. הוא המשיך לומר את זה גם כאשר ויקי קירבי, חברת הלייבור, צייצה בטוויטר כי "ליהודים יש אף ארוך", וכאשר חברת מועצה מקומית מטעם הלייבור כינתה את היטלר "האדם הדגול בהיסטוריה". הוא עצמו אמר פעם, בניסיון מביך עד אימה להגן על חבריו למפלגה – או שמא על עצמו – כי אנטישמי אמיתי שונא יהודים בכל מקום, לא רק את אלה בישראל. אפילו אם נרצה לטעון לפנים משורת הדין כי לא מדובר בהתבטאות אנטישמית פרופר, איבה לא מובחנת כלפי קבוצת אנשים מתוקף שייכותם הלאומית בהחלט מהווה לכל הפחות שנאה קנאית במירעה.

עושה רושם שהמהלומה שחטף ליווינגסטון שכנעה את מנהיג המפלגה, ג'רמי קורבין, כי בעיית האנטישמיות אצל הלייבור עמוקה יותר מאשר הרצון של יריביו השמרנים ואנשי המרכז במפלגה, שמאוד לא מרוצים מהעובדה שסוציאליסט אדוק השתלט להם על המפלגה, להטיח בו רפש. קורביין הודה שיש בעיה, וכפי שיודע כל מכור – זהו הצעד הראשון לקראת הגמילה והשיקום.

אכן, סקירת הפרסומים בפייסבוק של חברי הלייבור הרבה לפני שחלמו על משרות ציבוריות מעידה על חוסר תום לב בטענותיהם כלפי היריבים מבית, ודאי לאור העובדה שאך לפני שנה מנהיג המפלגה היה אד מיליבנד היהודי. וכתמיד, כרוכה בכל זה מידה לא מבוטלת של צביעות: ביום שבת, כשהשערורייה כבר צברה תנופה, יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג קרא לעמיתיו ממפלגת הלייבור לבקר ב"יד-ושם". באופן משונה, הוא לא הפציר במנהיג המפלגה השמרנית לערוך ביקור דומה לאחר שאלה סיכלו הצעה לקבל 3,000 ילדי פליטים, למקרה שמישהו זקוק להוכחה נוספת באשר לשאלה מי לא למד דבר מלקחי השואה.

כיום, האובססיה שפיתחו אחדים בשמאל הרדיקלי כלפי ישראל, שלא פעם מגיעה למחוזות של תיאוריות קונספירציה משולחות רסן ("ישראל והיהודים שולטים בעולם" היא רק אחת מהן) היא תחת מעקב הרבה יותר מדוקדק. וטוב שכך: אור השמש, כפי שנהוג לומר, הוא המחטא הטוב ביותר.

גלעד הלפרן הוא עיתונאי ושדר רדיו, מנחה תוכנית הפודקסט The Tel Aviv Review – Ideas from Israel” ברדיו TLV1. המאמר פורסם במקור באנגלית במגזין 972+ ותורגם על ידי אורלי נוי.

> אתם יודעים איך זה, רגע אחד אתה מחבב יהודים, ואז אתה פוגש מופתי, וידה ידה ידה…

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf