newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ

היו זמנים שבהם יהודים בני הארץ חיו בשלום עם פלסטינים בני הארץ. התנועות הלאומיות, שמקורן בעיקר מחוץ לאזור, היו אלה שניתקו את האוכלוסיות זו מזו באלימות - ועדיין עושות זאת. ספרו החדש של מנחם קליין ממפה את ההיסטוריה הזאת, ומציע מסקנות ממנה לעתיד

מאת:

ספרו החדש של מנחם קליין, "קשורים", הוא ספר מדכא. הוא רוקם תמונה של החיים המשותפים שחיו פלסטינים ויהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עשויה חוטים השזורים זה בזה של חיי היום יום, המסחר, החינוך, השמחות, והעצב. הוא מראה שהתמונה הזו, למרות כל מה שניסו ללמד אותנו במערכת החינוך הישראלית, היא אפשרית. ואז הוא ממשיך לחרב אותה, לפרום את הרקמה העדינה הזו, ולשרוף את מה שנותר ממנה.

עם החלשות האימפריה העות'מנית בסוף המאה ה-19, האימפריה ששלטה בפלסטין והכתיבה את זהותה, נוצרה כאן זהות מקומית שצמחה מתוך חיי היום יום של תושבי הארץ. הזהות הזו התעלתה על הזהות הדתית, וחלקו אותה מוסלמים, יהודים, ונוצרים.

לאחר התמוטטות האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה פעלה כל אחת משתי התנועות הלאומיות היריבות, הציונית מחד, והלאומנות הערבית מאידך, במטרה להשתלט על הזהות המקומית ולהגדיר את בן הארץ כיהודי ציוני או כערבי פלסטיני. גם אז היו אלה שקראו לאחדות, כמו למשל ראע'ב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים, שביקש לא לדבר על יהודים וערבים אלא על פלסטינים. קליין מפריך את המיתוס לפיו יושבי הארץ לפני הציונות ותנועת הלאומיות הערבית היו קבוצה חסרת זהות. הוא מתאר קהילה שוקקת וחיה, בעלת מנהגים ומסורות משלה, ומביא עדויות רבות לקיומה מפי יהודים, מוסלמים ומבקרים זרים.

> סמל פמיניסטי לערביות באשר הן: פרידה מזאהה חדיד

בית הכנסת הספרדי יוחנן בן זכאי, ירושלים, 1893

בית הכנסת הספרדי יוחנן בן זכאי, ירושלים, 1893

שתי התנועות הלאומיות האלה, הציונות והלאומנות הערבית, הגיעו לכאן מבחוץ. הן צמחו בגינות זרות, אך התייחסו לשטח שבין הירדן לים כאל זירת מלחמת השליטה שלהן, שרטטו גבולות במקום בו לא היו גבולות קודם לכן, וזאת על חשבון אלה שחיו כאן. התושבים הפלסטינים הבחינו בין "יהודים-ערבים" – זהות נפוצה באותה תקופה, של יהודים שנולדו כאן או בארצות ערב והתערו במרחב – לבין המהגרים היהודים האירופאים שבאו להגדיר את המרחב הזה מחדש. קליין מצטט זכרונות ויומנים של פלסטינים מראשית המאה הקודמת המתייחסים ליהודים הלא אשכנזים כאל "בני הארץ" (אולאד אל-בלד) וכאל "יהודים ערבים" (יהוד אולאד אל-ערב).

"הבולשביקים שהבאת ממוסקבה" 

האידיליה שמתאר קליין בין המוסלמים והיהודים תושבי הארץ, כשההגירה מאירופה עוד הייתה בחיתוליה, נראית כמעט דמיונית במציאות של היום. הוא מביא למשל מזכרונותיו של יעקב אלעזר מירושלים, שנזכר כי "הנשים המוסלמיות נהגו כבוד במנהגי הדת היהודית… השכנות המוסלמיות נענו לבקשת שכנותיהן היהודיות ואת המים הדרושים לצרכי בתיהן שאבו לפני כניסת השבת". דוגמא נוספת היא שמוסלמים הפגינו יותר מידידות גרידא כלפי שכניהם היהודים כאשר הצטרפו אליהם לדקלום תפילות יהודיות. קליין מספר על ה"חדר" שהפעיל חכם גרשון בשיח' ג'ראח, אליו הובאו גם ילדים ערבים שהוריהם אמרו לו: "אצלך ילמד הילד 'דרך ארץ'…כשיגדל ילך לבית הספר שלנו", ואפילו מציין כי יחסי מין ונישואין בין יהודיות לערבים לא היו בלתי ידועים, אם כי לא נחשבו לגיטימיים.

הזרים שהגיעו לכאן, האירופאים, הם אלה שתקעו טריז בין בני שתי הדתות שהיו שותפים לסמי-אידיליה הזו. ישעיהו פרס, מחבר האנציקלופדיה הגאוגרפית-היסטורית של ארץ ישראל, מתלונן על כך שכשעלו היהודים האשכנזים לארץ ישראל הם הביאו איתם את מנהגיהם, מלבושיהם ודרך חייהם, ולא שינו אותם גם בארץ הזו: "הם מדברים אידיש ושומרים גם בארץ הזו על המבטא של רחוב היהודים שבארצות מוצאם. נבדלים הם מאחיהם הספרדים לא רק בשפה ובחיצוניות אלא גם בהשקפת עולמם, ורחוקים הם אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב". או האקטיביסטית ע'אדה כרמי: "ידענו שהם [=הציונים] שונים מה'יהודים שלנו', אני מתכוונת לערבים היהודים. החשבנו אותם כזרים שבאו מאירופה יותר מאשר כיהודים".

קליין כותב כי הממסד הציוני המציא וטיפח את הדימוי האידיאלי של בן הארץ כ"צבר" דובר עברית, בניגוד ליהודי הערבי. תרבות הצבר נוסדה כתרבות של בני מהגרים, שביקשו לראות בעצמם ילידים. מפות שורטטו מחדש ושמות ערבים של מקומות הושכחו או הומרו בשמות עבריים. אלה נועדו לא רק להפוך את המהגרים לילידים, אלא גם לרשת את מקומם של מי שהיו כאן לפניהם. כשהתלונן יוסף שלוש, מבוני תל אביב, שהותקף על ידי ערבי, ענו לו ראשי החמולות ביפו: "מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת ממוסקבה?"

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עלייה חדה בהתאבדויות בעזה

שער יפו, סוף התקופה העות'מאנית

שער יפו, סוף התקופה העות'מאנית

חלקו הראשון של הספר, זה שמספר על החיים לפני הנכבה (48') והנכסה (67'), רצוף אנקדוטות היסטוריות על איך נתפשה אז הציונות בקרב ההנהגה הפלסטינית. ראש עיריית ירושלים בסוף המאה ה-19, סלים אל חוסייני, מצוטט בנושא הציונות: "זו אינה תנועה מדינית כי אם ישובית, ואני בטוח שאף ציוני נבון ובר דעת לא יעלה על ליבו את הרעיון של יסוד מדינה יהודית בפלסטין". מובאת גם נבואתו האפלה של נג'יב עזורי, מארוני מלבנון ששירת במנהל העות'מני בירושלים והיה ממבשרי הלאומיות הערבית עוד ב-1905: "שתי התנועות האלה [הציונות והלאומיות הערבית] נגזר עליהן להיאבק בהתמדה עד אשר תגבר אחת מהן על רעותה, גורל העולם כולו תלוי בתוצאות המאבק הזה בין שני העמים המייצגים שני עקרונות מנוגדים".

ג'מיל אל חוסייני הביע ב-1914 את העמדה שיש להאבק בציונות מחשש שהצלחתה תביא לנישול הפלסטינים מאדמתם, ומוסא קאזם אל חוסייני, ראש עיריית ירושלים לזמן קצר ומנהיג פלסטיני מפורסם, התבטא כי "אין הערבים או מנהיגיהם שונאים את היהודים בתור יהודים. להפך, בכל לב היו רוצים שיהיו היהודים במסגרת הפדרציה הערבית… אולם אין הערבים מסכימים בשום אופן כי מיעוט מהתושבים יקום ויאמר… כי הוא בעל הארץ… לדעתנו צריכים היהודים להנות מזכויותיהם המגיעות להם לפי יחסם המספרי בארץ".

זה לא שהחלק הראשון של הספר נטול אלימות, פרעות, מקרי רצח, והתנגשויות בין הקבוצות, אך קיים איזשהו איזון בין הניצים. אלה הורגים באלה, אלה משיבים, אחר כך מתפייסים וחוזרים לחיות יחד, וחוזר חלילה.קשורים, מנחם קליין, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מעבר להיסטוריה

החלק השני מדבר על מה קרה אחרי הנכבה, והוא פסימי הרבה יותר. קליין טוען כי המלחמה של 48' ושל 67' לא היו שתי מלחמות, כי אם שני סבבים של אותה מלחמה, ומבסס את התזה הזו באמצעות השוואות משכנעות ועדויות רבות משני צדי המתרס. הוא מספר על הגירוש של הפלסטינים מהבתים, החרמתם, וישובם מחדש על ידי יהודים, הן אחרי 48' והן אחרי 67'.

הוא מביא את סיפוריהם של פליטים ששבו לבקר את בתיהם ורכושם שנלקח מהם ב-48', והמפגש שלהם עם הדיירים החדשים שלא תמיד שמחו לראות אותם. כך למשל שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, שלקח לעצמו בית מידות פלסטיני, וכשדייריו המקוריים הגיעו לראות את הבית, סרב להראותו להם בטענה שהשקיע הרבה כסף בשיפוצים. פליטה אחרת שהגיעה לביתה הישן נתקלה במהגרת יהודיה מאירופה שאמרה שהפולנים לקחו את ביתה במולדת הישנה שלה, במעין נסיון להצדיק את העובדה שהיא עשתה את אותו הדבר לפלסטינית העומדת מולה.

גם מערכות יחסים אישיות בין יהודים לבין מוסלמים הופרעו על ידי המלחמות, כמו זו של אסחאק מוסא אל חוסייני וחבר ילדותו, מאז 1921, יעקב יהושע. שניהם למדו יחד ונותרו חברים עד שנפרדו ב-48' בכורח הנסיבות. אחרי 67' היה יהושע פקיד ישראיל בכיר, ואל חוסייני, שמשפחתו חיה כל אותו זמן בגדה, בא אליו לבקש עזרה בקבלת רכוש משפחתו בחזרה. יהושע בחר לא לעזור לו, וכתב ביומנו: "מסתבר שטרם עיכלתם את המושג החדש של יהודי – אותו היצור שבזתם לו בעבר הפך פתאום להיות חייל אמיץ, טנקיסט, טייס".

קליין מתקדם עם השנים ועם הכיבוש, סוקר יוזמות דו קיום כושלות, את פעולת ארגון המתנחלים אלע"ד, וקבוצות אחרות, ומגיע ממש עד החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים בשנת 2014 וההשלכות שהיו לה על תושבי הגדה.

כאן הופך הספר מסקירה היסטורית לסוג של פובליציזם עיתונאי, ואני לא מציין את זה כדבר רע או פסול. נהוג להתייחס אל "היסטוריה" כאל מה שקרה לפני מעל 30 שנה, כי כשאנחנו מביטים בדברים חדשים יותר אנחנו נעדרים את הפרספקטיבה והריחוק הנדרש כדי לשפוט אותם כראוי. קליין עושה כאן מעשה מסוכן ומנסה לקשור את ההיסטוריה אל האקטואליה, במעין אמונה כי מה שהיה הוא שיהיה. לעניות דעתי טוב היה להפריד בין השניים, כי המבט העמוק והרחב אל ראשית המאה שעברה מתחלף במבט עכור יותר של תיאור אירועי האקטואליה מהתקופה האחרונה, והופך את תחושת הקריאה בספר למעט מגוייסת לטובת תפישת עולמו הנוכחית של המחבר.

מטיילים בפארק על חורבות הכפר בירעם, וגרפיטי אנטי-נוצרי על שרידי כנסייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מטיילים בפארק על חורבות הכפר בירעם, וגרפיטי אנטי-נוצרי על שרידי כנסייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הספר הזה אינו ספר היסטוריה, לטוב ולרע. הוא מלא בפכים מלבבים ובאנקדוטות נשכחות, קטעי יומנים מרגשים וזכרונות של המחבר עצמו מתקופת ילדותו בירושלים. קליין, פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן, הולך על הקו הדק שבין היסטוריון לבין פובליציסט בעל תפיסת עולם מסויימת, שהוא אינו מנסה להסתיר. הוא מצליח לפתוח חלון חדש לתקופה ששוכתבה בגסות על ידי מערכת החינוך הישראלית, ולהראות דרכו מציאות אחרת, יפה יותר, שהתקיימה כאן לפני עליית התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית.

להפשטה הזו של הלאומיות המודרנית מהמציאות יש אפקט מעורר, רענן. מבעד לעשן הזמן והמלחמות הוא מצליח להראות שיש אולי איזו תקווה לחיים משותפים, כי כאלה כבר התקיימו כאן. הוא מציע ששני העמים, שמתנצחים ביניהם על פיסת האדמה הזו כבר יותר ממאה ומשהו שנים, יוכלו אולי לחזור ולחיות שוב ביחד.

קשורים – הסיפור של בני הארץ, מאת מנחם קליין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 355 עמ', פברואר 2016. פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מנחם קליין: היחידים שנערכים ברצינות ליום אחרי עבאס הם חמאס והימין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf