newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הבעיה אינה אצל המפגינים הערבים, אלא בחברה הישראלית שרואה בהם אויב"

חמש עשרה שנים לאחר אוקטובר 2000 מדבר מנכ"ל ארגון עדאלה, חסן ג'בארין, על לקחי הציבור הפלסטיני מהאירועים, על ההסלמה השיטתית נגד האזרחים הערבים מאז, ועל התביעה למדינת כל אזרחיה. "אם המשטרה היתה מאפשרת לאנשים למחות, הכל היה מסתיים אחרת". ראיון

מאת:

"אירועי אוקטובר הובילו את האזרחים הפלסטינים למסקנה שהכלים הפרלמנטריים והמשפטיים אינם מספיקים כדי להגן על מעמדם", אומר עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל ארגון עדאלה, בראיון לשיחה מקומית לרגל 15 שנה לאוקטובר 2000. האירועים, מסביר ג'בארין, היוו נקודת שבר. בין השאר, הם גרמו לציבור הערבי לפנות בשנים האחרונות לקהילה ולמוסדות בינלאומיים, לאו"ם ולאיחוד האירופאי, ולא להסתפק בפעילות פוליטית ומשפטית במסגרת מדינת ישראל.

ג'בארין, שעמד בראש הצוות המשפטי שייצג את משפחות ההרוגים הפלסטינים ואת שלושת המוזהרים הערבים בפני ועדת אור, החל את דרכו באגודה לזכויות האזרח, וב-1996 הקים את עדאלה, ארגון הזכויות הישראלי-פלסטיני הבולט והמשפיע כיום.

עדאלה (השם המלא הוא "המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל") הגיש שורה של עתירות להשוואת זכויותיהם של הערבים בארץ, מרביתן דווקא בתחום הכלכלי והחברתי: עתירות בענייני קביעת אזורי עדיפות לאומית, נגד התוכנית לטיפול במוקדי אבטלה, נגד הדרת הערבים מתוכנית שיקום שכונות, נגד התוכנית להעשרה בחינוך, למען הקמת בתי ספר ומרפאות בכפרים הלא מוכרים, ועוד. רבים מהתיקים הללו הסתיימו בפסקי דין היסטוריים שנגעו בשורשי האפליה נגד הערבים; ג'בארין עצמו רואה דווקא בפסק הדין הנשכח של בית המשפט המחוזי שמנע את הרס הכפר הלא-מוכר אלסורה את ההשג הגדול ביותר של הארגון.

> 15 שנים אחרי: 51 אזרחים ערבים נהרגו בידי המשטרה מאז אוקטובר 2000

אחד הרטוריקנים הגדולים שבית המשפט שמע, חסן ג'בארין. (צילום: אמל שופאני, עדאלה)

משאל חשין קרא לו "אחד הרטוריקנים הבולטים שבית המשפט שמע". עו"ד חסן ג'בארין. (צילום: אמל שופאני, עדאלה)

עדאלה עתר לבית המשפט גם נגד חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, התיקון לחוק האזרחות ופינוי אום אל-חיראן (עתירות שנדחו כולן על ידי בית המשפט). ג'בארין הוביל את הייצוג המשפטי בכל תיקי הפסילה של חברי הכנסת הערבים בעשור וחצי האחרונים, וכן את התיקים הפליליים, ביניהם אלו של עזמי בשארה, מוחמד ברכה, סעיד נפאע וחנין זועבי. הוא משמש כעורך הדין של ועדת המעקב של האזרחים הערבים, ומצוי בקשר שוטף עם ההנהגה הפוליטית על כל זרמיה; השופט משאל חשין הגדיר אותו כ"אחד הרטוריקנים הבולטים" שבית המשפט העליון שמע.

לג'בארין היה תפקיד מרכזי בניסוח מסמכי החזון של הציבור הערבי. ב-2007 פרסם עדאלה "חוקה דמוקרטית"; ג'בארין, יחד עם פרופ' רמזי סולימן ופרופ' נדים רוחאנא, הובילה את יוזמת "הצהרת חיפה", התובעת שינוי במבנה החוקתי של מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, הכרה בזכויות הפלסטינים כמיעוט מולד (לצד הכרה בזכויות העם היהודי להגדרה עצמית, לביטחון ולשוויון), והכרה בזכות השיבה.

ג'בארין ממעט מאוד להתראיין (הראיון האחרון שהוא נתן היה דווקא לאורי אליצור המנוח. השניים הכירו בקבוצת דיונים שכללה אנשי שמאל, ימין ופלסטינים). בשיחה עימו הוא מתייחס לראשונה לדילמות שהעסיקו את הציבור הערבי בישראל בעת אירועי אוקטובר 2000 ולאחריהם, ומבקר את השמאל והימין הישראליים גם יחד. "ההזדהות של הפלסטינים בישראל עם בני העם שלהם היא לגיטימית", הוא אומר. "אם נקבע את התפיסות הפוליטיות שלנו לפי מה שהיהודים אומרים, נמשיך להיות נחותים".

מה העסיק אותך בחודשים שלפני אוקטובר 2000?

"נכנסנו לשנות האלפיים עם תקווה מסוימת. אלו היו ימי העלייה של ארגוני החברה האזרחית, התווסדות עדאלה וארגונים פלסטינים בישראל, בגדה ובעזה. השיחות בין אש"ף לממשלת ישראל נראו רציניות, וחשבנו שאנחנו מתקרבים לסיום הכיבוש. גם בעולם היתה תנופה. התבססו משטרים דמוקרטיים חדשים, האפרטהייד נפל, חומת ברלין נפלה. ידענו שאנו תחת משטר של אפליה מוסדית – לכן הקמנו את עדאלה – אבל היתה גם תקווה. אירועי אוקטובר הפתיעו אותנו.

"הפלסטינים בישראל רגילים להפגנות פוליטיות, אבל לא היתה לנו התנסות אינטנסיבית בהרג במהלך הפגנות פוליטיות מאז יום האדמה ב-76', כששישה אנשים נהרגו בסכנין ובעראבה. הרגשנו שזה מאחורינו. אני הייתי בהפגנה באום אל פאחם, שם גם היה ההרוג הראשון. ראיתי את התגובות של האנשים. הרגשתי את הכעס. ראיתי את רגעי המוות של וויסאם יזבק מנצרת בבית חולים רמב"ם. הייתי ליד אמא שלו כשהרופא יצא והודיע לה על מות בנה. אני לא אשכח את הרגע הזה".

איך הבנת את האירועים אז?

"מה שהדאיג אותנו כארגון זכויות אדם זה איך להגיב. איך לעשות הכל כדי להגן משפטית על המפגינים, וגם להעלות את ההרג בתודעה הציבורית. גייסנו 500 עורכי דין ערבים מתנדבים לייצג בחינם את העצורים. פרסמנו מודעות חריפות מאוד בתקשורת, בעברית, בערבית ובאנגלית. האשמנו את ראש הממשלה, השר לבטחון פנים והמפכ"ל ברצח. האשמנו את החברה הישראלית שלא הגיבה. אנו לא מתנצלים על אף מילה. כתבנו ואמרנו שהירי לא היה מוצדק. אחרי שחקרנו את האירועים התברר גם שצדקנו. גם ועדת אור קבעה את זה".

> תפסיקו לקרוא לנו "ערביי ישראל"

אם המשטרה היתה מאפשרת לאנשים למחות, הכל היה מסתיים אחרת. (באדיבות ארגון עדאלה)

ג'בארין: "המשטרה הפנימה את הנורמות הגזעניות של החברה היהודית" (באדיבות ארגון עדאלה)

גם הציבור היהודי הוכה בהלם. מה אתה אומר למי שמרגישים שבאוקטובר 2000 הערבים הצטרפו למאבק האלים בישראל?

"האירועים החלו בעלייה של יו"ר האופוזציה אז אריאל שרון למתחם מסגד אל-אקצא, שנועדה לפגוע במשא ומתן בין אש"ף וממשלת אהוד ברק. על כך אין ויכוח. משמר הגבול השתמש שם בכח עצום, ולתמונות האלו היתה תהודה גדולה בקרב הפלסטינים בישראל. בתגובה, ועדת המעקב העליונה הכריזה על יום שביתה כללי בתוך החברה הערבית בישראל. שביתה, שבעיני היא מובנת מאליה.

"השביתה יכלה להסתיים כמו כל שביתה דומה. להזכירך, גם בדצמבר 1988 הוכרזה שביתה שכללה הפגנות מקיפות כהזדהות עם אירועי האינתיפאדה הראשונה. ואז לא קרה כלום. אבל הירי הקטלני של המשטרה בוואדי ערה הוביל להידרדרות. אם המשטרה היתה מאפשרת לאנשים למחות, במיוחד על רקע מה שקרה בירושלים ובגדה, הכל היה מסתיים אחרת. אפילו אם ואדי ערה היה נסגר לשעתיים-שלוש. אגב, המשטרה מאפשרת חסימות כאלו מדי פעם. לפעמים אפילו בהידברות עם חברי הכנסת הערבים. עובדה שזה לא תמיד נגמר כמו באוקטובר 2000.

"ההזדהות של הפלסטינים בישראל עם בני העם שלהם היא לגיטימית. היא נעשית בדרכי שלום ובאמצעים אזרחיים. איש לא השתמש בנשק חם. מתוך 800 עמודים של דוח ועדת אור על אירועי אוקטובר, לא מצוין מקרה אחד שבו מפגין ערבי השתמש בנשק".

ועדיין, תפקיד המשטרה לשמור על הסדר הציבורי.

"מותר לקבוצת מיעוט או קבוצת מדוכאת לחסום כבישים כמחאה באירועים מיוחדים. דמוקרטיות מאפשרות בשוליים שלהן גם הבעת מחאה שהיא לפעמים מחוץ לחוק. רק תפיסה פשיסטית תטען שצריך לקיים ולציית לחוק בכל מחיר ובכל מצב. ברור שאסור לפגוע בבני אדם תוך כדי הבעת מחאה. אבל אפשר לתת לחסום כביש ולשבש את התנועה במקרים חריגים. מדינת ישראל רחוקה מאוד מהתפיסה הדמוקרטית הזאת, במיוחד ביחס לנו, הערבים.

"הבעיה אינה אצל המפגינים הערבים. הבעיה היא בחברה הישראלית שרואה בהם אויב שצריך להשתמש נגדו בכוח. המשטרה משתמשת באמצעים קטלניים כלפי מפגינים ערבים לא במקרה, אלא כי היא שייכת לחברה היהודית ומפנימה את הגזענות שלה. נכון שיש בחברה הישראלית גם מי שמתנגדים ליחס העוין לערבים, לאלימות, ושתומכים בשוויון. אבל מדובר במיעוט. הרוב אינו יוצר הבחנה בין הזדהות לגיטימית לבין אלימות. השאלה היחידה היא אם אתה פלסטיני או יהודי. זה מה שקובע. לכן ההרג באוקטובר הוא על רקע גזעני".

האם המפגינים לא סיכנו חיים? האם זה אינו ההקשר לירי?

"ועדת אור שמעה 434 עדויות. הגיעו לידיה עשרות אלפי מסמכים, וחלקם הגדול מהמודיעין המשטרתי והשב"כ. היא ערכה ביקורים במקומות ההרג, ובחנה כל מקרה בנפרד. ולאחר כל זה, היא ציינה במפורש שלא היתה הצדקה לירי באף אחד ממקרי ההרג. אף אחד. לא היה הרוג אחד שלגביו ציינה הוועדה שהוא השתמש בקליע, באבן או בנשק חם. היא קבעה באופן ודאי שהמשטרה השתמשה בכח מופרז ובניגוד להוראות הפתיחה באש. היא גינתה את השימוש בצלפים ובירי חי.

"נכון, במהלך שמונת הימים של אוקטובר היו אירועים קשים כמו הוצאת נוסעים יהודים מרכבם ופגיעה בהם, ואזרח יהודי נהרג ליד ג'סר אל זרקא. אך אלה היו בודדים וחריגים. ועדת המעקב גינתה אותם בחריפות, ובאופן מיידי. התמונה הדומיננטית בימים אלה, בצד ההרג של 13 הצעירים ופציעת מאות על ידי שוטרים, היא פגיעה ורדיפת ערבים על ידי אזרחים יהודים בנצרת עילית, בטבריה, עכו, בלוד ורמלה.

"יום הכיפור באוקטובר 2000 היה מחריד. יצאו יהודים ופצעו ערבים, וחלק השתמש גם בסכינים. חיבלו בעסקים של ערבים ופגעו בעובדות ובעובדים ערבים. בטבריה ניסו להרוס מסגד עתיק. הרשויות התמקדו בעצירת מאות ערבים והעמדתם לדין, אך הן היו מאוד אדישות כלפי יהודים שפגעו בערבים".

> החברה הערבית צריכה לבחור: חילוניות או ח'ליפות

"ההזדהות של הפלסטינים בישראל עם בני העם שלהם היא לגיטימית" (צילום באדיבות עדאלה)

"ההזדהות של הפלסטינים בישראל עם בני העם שלהם היא לגיטימית" (צילום באדיבות עדאלה)

איך נחרט אוקטבר 2000 בזיכרון של הפלסטינים אזרחי ישראל?

"צריך לקחת בחשבון שעוד דברים השתנו מאז. קמה חומת ההפרדה. עזה הושמה תחת סגר. הגדה הופרדה. נחקקו חוקים חדשים נגד הציבור הערבי. נאסר על איחוד משפחות פלסטיניות בתוך ישראל, באישור בית המשפט העליון. חוק הנכבה. חוק ועדות הקבלה. אנחנו חיים כיום במציאות אחרת.

"האזרחים הפלסטינים בישראל הגיעו למסקנה שהכלים הפרלמנטריים והמשפטיים אינם מספיקים כדי להגן על מעמדם. לכן אנחנו רואים מאז אוקטובר יותר ויותר נסיונות לסנגור בינלאומי: הופעה בפני ועדות בינלאומיות, מפגשים עם שגרירים בתל אביב, סינגור בפני האיחוד האירופאי, סינגור בפני ועדות האו"ם.

"בשנים קודמות היו גופים פוליטים ערבים שהתנגדו לפנייה לאו"ם ולקהילה הבינלאומית. לקחנו חלק בוועדת אור למרות החששות וההסתייגויות שלנו. חיכינו להליכים משפטיים. אחרי סגירת התיקים של אוקטובר 2000 על ידי היועץ המשפטי מני מזוז התקיימה בסכנין אחת ההפגנות הגדולות בהיסטוריה של הערבים בישראל, והסנגור הבינלאומי הפך לקונצנזוס.

"בשנים שלאחר מכן נכתבו מסמכי החזון של הציבור הערבי בישראל, וגם בהם הודגשה העוינות המבנית של המדינה לפלסטינים בישראל. הדגשנו את הזהות הלאומית הפלסטינית שלנו, וציינו את הנכבה כמרכיב מכונן ומרכזי בזהותנו הפלסטינית. גם כתיבת המסמכים הושפעה מאוד מאוקטובר 2000".

מנקודת מבט יהודית, המהלכים האלו מצטרפים לנרטיב אחד, לפיו הערבים בישראל התנתקו מהמדינה באוקטובר ואחר כך עיגנו את הנתק הזה במסמכי החזון.

"אני מבין למה אפשר לראות את זה ככה, אם אתה מחזיק בעמדות של הקונצנזוס היהודי מלכתחילה. מהלך כמו הסנגור הבינלאומי נתפס כעוין כי התפיסה היא שהערבים צריכים להיות כנועים, לקבל את יסודות המשטר, לרבות הערכים החוקתיים שלו כמו מדינה יהודית ודמוקרטית, ולנהוג בהתאם. אבל אנחנו לא מקבלים זאת.

"אני אומר את זה לא רק בשמי, אלא בשם הרוב המוחלט של פעילי החברה האזרחית, המפלגות וכל חברי ועדת המעקב. אנחנו לא מקבלים את הערכים החוקתיים האתנים של מדינת ישראל ושואפים למדינת כל אזרחיה דמוקרטית. אם הערבים בישראל יקבעו את תפיסתם הפוליטית בהתאם למה שהיהודים אומרים, הם אפילו לא יוכלו לבקש שוויון וימשיכו להיות נחותים".

בדיעבד, ועדת אור מצטיירת דווקא כרגע של נכונות מצד השלטון. קשה לדמיין אותה ממונה או פועלת כיום.

"נכון. למרות הביקורת שלנו על היבטים מסוימים בעבודת הוועדה, ולמרות טענתנו שלוועדה לא היה אומץ לציין מפורשות את שמות מפקדי המשטרה האשמים בהרג ולהמליץ מפורשות על הגשת כתבי אישום נגדם, הוועדה עשתה עבודה רצינית, במיוחד בהינתן המצב הפוליטי ששרר אז והמתקפות של שרים בממשלה על הלגיטימיות שלה. הוועדה נגעה בנושא ההפליה בהרחבה במסקנות שלה, וניסתה לשכנע לפתוח בחקירה פלילית נגד המעורבים בהרג.

"ממרחק 15 שנה ועדת אור נראית כמו גוף מוסדי זר למדינה, ופה אני משתמש במונח 'זר' באופן חיובי. היתה הזדמנות בוועדה, אבל היא לא נוצלה".

האם זה גרם לך למחשבות שניות על שיתוף הפעולה עם הוועדה?

"לפני שהחלטנו לעבוד עם ועדת אור נסענו משלחת מעדאלה והתייעצנו עם עורכי דין בצפון אירלנד שהיה להם ניסיון דומה עם הוועדה שחקרה את אירועי 'יום ראשון הארור', ועם עורכי דין בדרום אפריקה. חששנו לא רק ממסמוס האירועים, אלא שבסופו של דבר יאשימו את החברה הערבית בישראל בהרג. אחרי שהצגנו את הדברים בפני ועדת המעקב, היא החליטה פה אחד לפעול בפני ועדת אור והעניקה לעדאלה את ייצוג כלל האוכלוסייה הערבית. גם משפחות ההרוגים נתנו לעדאלה יפוי כוח לייצגן.

"למרות שלא היו לנו ציפיות גבוהות, החלטנו להשתמש בהליך של הוועדה כדי לזכות בבמה להצגת הסיפורים, לאיסוף עדויות, להצגת הטיעונים של הקורבנות ולעיון בעדויות השוטרים. בחרנו להשתמש בהליך למען ההעצמה הפנימית שלנו כחברה, ללא קשר לתוצאות שהוועדה תגיע אליהן. לכן ציינו כל הזמן בדיונים ש'אנחנו יודעים מי הם האשמים'.

"לא הוגש כתב אישום אחד בעקבות ועדת אור. להפך, כתבי האישום שהגיש היועץ המשפטי לממשלה היו נגד הקורבנות: נגד אב של הרוג שתקף במהלך עבודת הוועדה את קצין המשטרה גיא רייף, ונגד אח של הרוג שאמר לאחר סגירת התיקים שהוא יהרוג את מי שהרג את אחיו. בהבט הזה, על אף העבודה המקצועית והאינטנסיבית שעשינו, לא הצלחנו. הגזענות של רשויות אכיפת החוק התבררה כחזקה יותר משלטון החוק.

"ובכל זאת, אני לא מצטער על העבודה שלנו. אם לא היינו פונים לוועדת אור, לא היינו גובים יותר מ-400 עדויות שנמצאות במשרדי עדאלה ושיצאו בדוחות. לא היינו נחשפים לעדויות השוטרים. לא היינו מקבלים קרוב ל-4000 מוצגים הנמצאים היום בארכיב עדאלה. לא היה בידינו תיעוד מפורט לכל מקרי ההרג. לא היינו מקבלים דוח ישראלי רשמי של 800 עמודים שמציין שהמשטרה התייחסה בעוינות לכלל אזרחי ישראל הערבים. שמציין שהאירועים הגיעו על רקע אפליה היסטורית של האזרחים הערבים.

"קל יותר גם לפנות לסנגור בינלאומי אחרי שממצים את ההליכים בישראל. ההליך והשימוש בו בפני הוועדה גם גיבשו את משפחות ההרוגים כגוף פוליטי מאורגן וחשוב. עדאלה מוסר היום לדורות הבאים סיפור מלא על אוקטובר 2000, עם תיעוד בכתב וקלטות".

אתה בכלל מאמין עדיין בעבודה עם מוסדות ישראליים? בפנייה לבית המשפט העליון?

"צריך להבחין בין הצורך להשתמש במשפט לבין מתן לגיטמיות לנורמות הדיכוי וההפליה. ארגוני זכויות אדם השתמשו תמיד בכלי המשפטי. גם עבדים הגיעו לבית המשפט העליון האמריקאי. בדרום אפריקה פנו באופן אינטנסיבי לערכאות שיפוטיות. גם תושבי הגדה המערבית ועזה, וגם בצפון אירלנד. כל אלו לא אומרים שפנייה לערכאות שיפוטיות מטעם הקורבנות מעניקה לגיטימיות לדיכוי עצמו, או שזו הדרך היחידה למאבק בדיכוי ולהשגת שוויון. זו דרך אחת מני רבות.

"בית המשפט משרת את המשטר, והמשפט הוא חלק מהפוליטיקה של הקונצנזוס היהודי, במיוחד כשזה קשור לפלסטינים. אנו פועלים לשינוי מעמדנו. ודווקא בגלל ההבנה לקשר בין משפט ופוליטיקה, הפוליטיקה פועלת גם לשינוי באמצעות המשפט".

אתה בטח יודע שרוב הישראלים מתייחסים לבג"צ כמוסד שמאלני.

"אני לא שופט את הערכים שלי לפי הסולם היהודי-הישראלי. בשנים האחרונות בג"צ נכנע לקונצנזוס היהודי שוב ושוב, ודחה עתירות מוצדקות לחלוטין. כך הוא אישר את חוק ועדות הקבלה, את חוק הנכבה, את חוק החרם ואת החוק הגזעני ביותר בעשרים השנה האחרונות, חוק איסור איחוד משפחות.

"ספק רב אם בג"צ הנוכחי היה כותב את פסק דין קעדאן. הפסיקה הזו ניתנה סמוך להסכמי אוסלו, בעידן אחר. היום מתקבלים פסקי דין שסותרים את הרוח של קעדאן. פסק דין בענין הכפר אום אל חיראן הוא פסק דין קולוניאלי. במקום לומר שלערבים יש זכות להתגורר בכבוד בכפריהם, הוא קובע שאפשר לגרש ערבים מכפר שהם יושבים בו יותר מחמישים שנה כדי ליישב יהודים. את פסק דין אום אל חיראן צריך ללמד בקורס על הקשר בין משפט וקולוניאליזם".

> השביתה בבתי הספר חיזקה את החברה הערבית לקראת מאבקיה הבאים

"דמוקרטיות מאפשרות בשוליים שלהן גם הבעת מחאה שהיא לפעמים מחוץ לחוק". (באדיבות עדאלה)

"אין אפשרות שהערבים בישראל יאמצו את האזרחות הישראלית במלואה" (באדיבות עדאלה)

שמעתי בעבר אינטלקטואלים פלסטינים, שטוענים שהחקיקה נגד ערביי ישראל היא תגובת נגד של הציבור היהודי למסמכי החזון ולניסיון של האזרחים הערבים לקחת את האזרחות הישראלים שלהם ברצינות, על כל הזכויות שאמורות להיגזר ממנה. כלומר, שעד שנות השמונים הערבים לא ממש הפנימו את עובדת היותם אזרחים ישראלים כעובדה שתמשיך להתקיים, וכשהם הבינו את זה והתחילו להיאבק על זכויותיהם בתוך מדינת ישראל, הציבור היהודי נבהל והתחיל לבצר את האפליה בחוקים נוספים. מה עמדתך?

"מה שאתה ציטטת זה התיאור שרוב האקדמאים והאינטלקטואלים הערבים בישראל מחזיקים בו. אני לא מסכים. במישור ההיסטורי, זה לא ש'לא לקחו את האזרחות ברצינות' בשנות החמישים, אלא שהמאבק היה הישרדותי באופיו – מניעת גירוש, הריסות בתים והפקעות אדמות, הממשל הצבאי. גם בשנות החמישים והשישים היתה תודעה ערבית-לאומית בתוך ישראל, וגם אז המדיניות היתה גזענית. אבל הקונטקסט הפוליטי היה שונה. אז נאבקנו כדי לחיות ולהישרד במולדתנו, היום אנו נאבקים על איך לחיות במולדתנו. אז המדיניות הממשלתית היתה מפלה וגזענית, היום החוק עושה זאת באופן ברור.

"אין אפשרות כעת שהערבים יאמצו את האזרחות הישראלית שלהם במלואה. לקחת אזרחות ברצינות, במלואה, זה להיאבק למען שוויון מלא, למען זכויות וחובות שווים בכל התחומים. למשל, להיאבק למען שירות וקידום בצבא. שיהיו לנו נציגים בקרב הקצונה הבכירה או במשרד החוץ, או שנשב בוועדת חוץ וביטחון. אבל הערבים לא יבקשו זאת ועדאלה לעולם לא תגיש עתירה בתחום הזה, כי המשטר הזה לא מאפשר אזרחות שווה מיסודו. אפילו לא באופן תיאורטי. אני לא מכיר קבוצת ילידים בהיסטוריה המודרנית שנאבקה למען שוויון בכל התחומים, כולל אינטגרציה, לפני שהמשטר השתנה והכיר בזכויותיהם. המאבק של האזרחים הערבים הוא קודם כל לשינוי המשטר לדמוקרטיה של מדינת כל אזרחיה, ולסיום הכיבוש.

"עדאלה בעד הישגים נקודתיים הנוגעים לשוויון וכבוד בחיי היומיום. לכן העתירות שלנו דורשות שוויון בתקציב ונאבקות באפליה או בהפקעת הקרקעות. אבל אנחנו לא נבקש שוויון בחלוקת נכסי הפליטים הפלסטינים, למשל. כשאינטלקטואלים מזרחים דורשים שוויון בחלוקת הקרקעות עם הקיבוצים, הם מבקשים למעשה להתחלק בשלל מהפלסטינים. אנחנו לא חלק ממלחמות ישראל ולא נבקש שוויון בחלוקת שלל המלחמות. אנו הקורבן של המלחמות האלו. אתה לא יכול להיות שותף בנישול ושלילת השיבה של בני ובנות עמך. אתה לא יכול להיות חייל פלסטיני בצבא הכיבוש היהודי של העם שלך. אתה לא יכול להיות שגריר של ממשלות כיבוש. אך תמיד אתה חייב להיאבק למען חיים בכבוד".

אבל יש קונסול פלסטיני ויש חיילים פלסטינים.

"אני מתייחס לדרישה לשוויון. למהלכים של המפלגות, ההנהגה והחברה האזרחית, ולא לאנשים פרטיים. אלו לא המאבקים של עדאלה. אנחנו לא יכולים להיות שווים במשטר שמתבסס על שלילת הזהות שלנו. אתה לא יכול להצטרף למכונת הדיכוי של העם שלך. דרישה עיוורת לשוויון אזרחי שמתעלמת מהזכות לחיות בכבוד היא לא דרישה לשוויון. היא אשליה".

למה שהזהות הלאומית הפלסטינית, והזכויות הלאומיות והקיבוציות, לא יקבלו את הביטוי שלהן במסגרת מדינת פלסטין? שמדינת פלסטין תבטיח הגדרה עצמית לכל הפלסטינים בעולם, ואילו אזרחי ישראל הפלסטינים יזכו לשוויון זכויות אזרחי מלא במסגרת מדינת ישראל, כמדינת לאום יהודית?

"זה הטיעון של פילוסופים ציונים ליברליים. כשאני שומע את זה, אני צוחק. למי נשלם מסים, לרשות הפלסטינית המבטיחה את הזכויות הקיבוציות והלאומיות שלנו, או למדינת היהודים? איפה מותר לנו למלא תפקיד שגרירים, למדינת 'הלאום' שלנו או למדינת היהודים? באיזה פרלמנט נשב? ואם יש הצבעה בכנסת הנוגעת לעניינים לאומיים, יהיה מותר לחברי כנסת ערבים להשתתף בהצבעה? איזה ממשל, הפלסטיני או היהודי, יקבע את תכניות הלימוד של בתי הספר שלנו? מי יקבע בחוק את החגים והמועדים הלאומיים של בתי הספר שלנו? באיזה ליגת כדורגל ישחק הנוער שלנו, בפלסטינית או ביהודית? מה עם מעמד הערבית? ממי תיאטרון אלמידאן יקבל תקציב להצגות על חיי הפלסטינים? הרעיון שאתה מעלה יחייב שלושה סוגי חוקים במדינה היהודית. אחד ליהודים, אחד לערבים, ואחד לאזרחות. זה אפרטהייד פר-אקסלנס.

"הציונות רצתה לאסוף את כל היהודים בטריטוריה אחת. הרעיון הוא שרק בפלסטין יהיו חיים לאומים ואזרחיים ליהודים. כאן ימומשו החירות והחופש. לכן ניתן להגיד ליהודים בעולם, אם אתם רוצים שוויון מלא, תלכו למדינת היהודים. אגב, זה מה שעשה נתניהו כשהציע ליהודי צרפת להגר למדינת היהודים אחרי אירועי צ'רלי הבדו. זה גם מה שאומרים לנו הציונים הליברלים היום. אבל הרעיון הזה, שמדינות יממשו אזרחות מלאה לקבוצה אתנית אחת, היה הרעיון הגזעני ששרר באירופה הישנה. יהודי זכאי לאזרחות מלאה ושווה גם בצרפת. אזרחות לא מתפצלת בין טריטוריות או משטרים. מדינה אתנו-לאומית זה רעיון אנכרוניסטי. יש לו עבר איום, ואין לו עתיד. וזה בלי שאמרנו מילה על נקודת המוצא של הדיון שלנו. אנחנו ילידים. לא היגרנו אל מדינת ישראל. היא היגרה אלינו".

כמה מהעתירות הידועות של עדאלה לאורך השנים היו בעניינים כלכליים ואזרחיים לחלוטין. היום יש מי שטוענים שמתחת לפני השטח הממשלה הזו פועלת דווקא להשקעה במגזר הערבי ולסגירת פערים. מה ההתרשמות שלך?

"זה לא הרושם שאני מקבל. תסתכל על השביתה של בתי הספר הכי מצליחים שלנו, בתי הספר הכנסייתיים, וליחס של המדינה אליה. כמה זמן לקח עד שבכלל התייחסו. היתה שביתה של הרשויות המקומיות הערביות בדרישה להשוואת תקציבים. לא להעדפה מתקנת, רק שוויון רגיל. אני לא רואה את הממשלה מנסה אפילו לסגור את הפער.

"ההסבר שלי לדימוי הזה, של ממשלה טובה במישור האזרחי, היא שהממשלה הזו כל כך קיצונית ברטוריקה הלאומית ובנושאי הזהות הפלסטינית, שרק בגלל שאין לה רטוריקה דומה בתחום התקציבי נוצר הרושם שמדובר במצב סביר ואפילו הגון. אבל זה רק רושם".

בנימה אישית יותר, אתה בן חמישים, אחרי יותר מעשרים שנה של מאבקי זכויות אזרח למען הערבים הישראלים. מה הדבר שהכי מטריד אותך היום?

"מלחמות האזרחים. קודם כל בסוריה אבל גם בעירק, בלוב ובתימן. זה מצב קשה מאוד. כל ערבי או ערבייה שמקווים לחיים טובים יותר חושבים כעת על זה. המצב בסוריה לא אומר שאני זונח את המאבק נגד הכיבוש או למען חיים בכבוד כאן. אבל ברמה האישית אני מודה שזה מה שמדאיג אותי. סוריה היא הדבר העיקרי שעליו יותר מ-300 מיליון ערבים מדברים, כולל הערבים בישראל".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> ישראל מגייסת משת"פים בסיטונאות, החברה הערבית משלמת את המחיר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf