newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רחבעם זאבי הוא לא הבעיה

התקוממות יוצאי חטיבת הראל נגד הכוונה להנציח את זכרו של זאבי בחאן שער הגיא מחמיצה שאלות חשובות יותר: האם במרכז ההדרכה החדש יזכירו גם את ההיסטוריה הפלסטינית של המקום? ומדוע יש צורך בכלל בהנצחות האינסופיות האלה של מלחמות העבר?

מאת:

כותב אורח: מנשה שרביט

לאחרונה מלאה הארץ במחאה של אנשים שונים, ובעיקר של יוצאי חטיבת "הראל", נגד החלטת הממשלה להנציח את רחבעם זאבי בחאן שער- הגיא, למרות שהוא מעולם לא לחם בחטיבה זו (ראו, למשל, כאן וכאן), ובטח לא אחרי שהתפרסם התחקיר אודותיו בתכנית "עובדה".

חטיבת "הראל" אכן נלחמה במבואות ירושלים במלחמת העצמאות ושילמה מחיר כבד, אך זו כנראה גם אחת החטיבות המונצחות ביותר באנדרטאות למיניהן: מצפה הראל שנמצא ליד קיבוץ הראל, מצפור שער הגיא (חר' חתולה), בית הקברות שבקיבוץ קרית-ענבים והמונומנט של האמן מנחם שמי, "גן הראל"  שבקרית הלאום בירושלים, המשוריינים בצדי הדרך של שער הגיא, וכן הם מוזכרים באתר הלאומי "הקסטל", האנדרטה שליד הר-אדר, בגן הציבורי שבשכונת קטמון (ליד מנזר סן-סימון) ובעוד מקומות. אפשר אולי להבין מדוע בוגרי החטיבה ירצו להנציח את עצמם עוד ועוד, אבל לא ברור מדוע הרשויות הממלכתיות עושות זאת.

> בית הקברות בכפר ראמיה בסכנת הריסה מיידית לטובת הרחבת כרמיאל

דעותיו ומעשיו היו בזויים ונקלים, אבל המקוממים נגדו מחמיצים את השאלות המרכזיות. רחבעם זאבי (פלאש90)

דעותיו ומעשיו היו בזויים ונקלים, אבל המקוממים נגדו מחמיצים את השאלות המרכזיות. רחבעם זאבי (פלאש90)

העבר? ומה עם העתיד?

הייעוד של תחנת הדרכים שבשער הגיא מימי העות'מאנים לא היה ברור במשך הרבה שנים, אבל בשנת 2011 התקבלה החלטת ממשלה שקבעה בין היתר: "… (יש צורך) לפעול להשלמת פרויקט שיקום והפעלת האתר ההיסטורי בחאן שער הגיא, אשר הוכרז  כאתר לאומי… הקמת אתר ביקור 'בדרך אל העיר', המציג את סיפור המערכות על הדרך לירושלים לאורך הדורות ובמלחמת השחרור בפרט, והכשרת מבנה היסטורי כאתר תיירות מסחרי… באתר הביקור יתקיימו פעילויות  חינוכיות, תיירותיות ותרבותיות בתחומי ידיעת הארץ ומורשת המקום, ובמסגרתן יונצח בו זכרו של השר רחבעם זאבי ז"ל אשר נרצח בידי מחבלים בעת מילוי  תפקידו  כשר התיירות בממשלת ישראל".

לפי החלטה זו, התכלית העיקרית של האתר היא הנצחת המערכה על הדרך לירושלים ובין היתר גם יונצח זכרו של זאבי.

אני חושב שמי שמתמקד בשאלת הנצחתו של רחבעם זאבי, מסיט את הדיון משאלה הרבה יותר חשובה: מדוע אנחנו צריכים עוד אתר הנצחה? במרחק של כ-5 ק"מ משער הגיא נמצא אתר הנצחה אימפריאלי בממדיו- לטרון. בהמשך הדרך לירושלים, אתר הקסטל. הנוסע מהשפלה לירושלים רואה לאורך מקטע של כ-20 ק"מ, החל מלטרון, אנדרטאות ואתרי זכרון למכביר. מדוע אין אף אחד בממשלה, רשות הטבע והגנים, קק"ל, החברה להגנת הטבע, או כל גוף אחר, שקם ואומר: די לעוד אתר זכרון! מדוע שלא יהפכו את המקום הזה לאתר עם זיקה אזרחית מובהקת שיהווה מרכז חינוכי לנושאים כגון  פיתוח בר-קיימא, החורש הים תיכוני, חינוך לסובלנות או כל רעיון ערכי אחר?

סביר להניח שמרכז ההדרכה שיוקם בחאן, ויעסוק ב" פעילויות  חינוכיות, תיירותיות ותרבותיות בתחומי ידיעת הארץ ומורשת המקום", לא יעסוק בשאלה מהו המבנה שעליו נמצא מצפה- הראל (בית הספר של הכפר בית- ג'יז), או מה היה ב"פארק קנדה" שליד לטרון לפני 70 שנה (הכפרים יאלו, אללטרון ועימואס). זה יהיה נאיבי לחשוב שהמילה נכבה תוזכר באיזשהו אופן.

אבל אם כבר מעוניינים שזה יהיה מקום שקשור למלחמות, אז אולי להעביר את אחריות ניהול המקום לעמותות או גופים שמחפשים את המחבר ולא את המפריד. אולי לישוב "נוה- שלום" הנמצא בסמוך, או לעמותת "יד ביד" או לפורום המשפחות השכולות, ובטח יש עוד גופים ראויים. אולי נפסיק לעסוק עוד ועוד בדם ואש, מי הקורבן ומי המנצח, ונעבור להקמת אתרים  שיעמידו במרכז הדיון את השאלה האם באמת לנצח נאכל חרב.

על כך שלרחבעם זאבי היו דעות ומעשים בזויים ונקלים, אין עוררין. אבל במקום שהווטרנים של חטיבת "הראל" ימשיכו להיעלב מהנצחת אדם שהוא לא משלהם, זה יהיה ראוי מצדם לבקש שיפסיקו להנציח את מלחמות העבר, ויעברו לפעול למען עתיד טוב יותר.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, ירושלים.

> מה הקשר בין עמנואל רוזן, האלוף במיל' ישראל זיו והמשטר בדרום סודאן?

אולי הגיע הזמן שיפסיקו להנציח את מלחמות העבר ויעברו לפעול למען עתיד טוב יותר? משוריינים בשער הגיא (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

אולי הגיע הזמן שיפסיקו להנציח את מלחמות העבר ויעברו לפעול למען עתיד טוב יותר? משוריינים בשער הגיא (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf