רצח נשים למען הנצחת עליונות הגבר

כותב אורח: אלי אמינוב

סמאח סלאימה אגבריה קובעת ברשימתה מתאריך 10.12.2014: "תכניסו ללקסיקון שלכם בבקשה ביטוי חדש: 'נרצחה על רקע התנהלותה העצמאית'. הרקע הזה כמניע לרצח נשים מתווסף לו בגאווה לרשימת הרקעים המהודרת כגון 'רקע רומנטי', 'רקע משבר עלייה', 'רקע משבר משפחתי', 'רקע כבוד המשפחה', 'רקע תרבותי', ועוד". ובהמשך: "השימוש ביצירת המופת החדשנית צוטט לראשונה בהודעת המשטרה לתקשורת שיצאה אתמול (שלישי) בעקבות הפרסום על פענוח מקרה הרצח של ביסאן אבו גאנם, הקורבן האחרון והעשירי ממשפחתה, שנרצחה ב-25 לאוקטובר האחרון". בקצרה, המחברת –  שאינני מטיל ספק בהכשרתה, ביושרתה ובכישוריה –  טוענת שקביעת המשטרה כי ביסאן אבו גאנם נרצחה בשל התנהלותה העצמאית, היא פסולה ומטילה דופי בנשים ערביות עצמאיות שנלחמו קשות כדי להשיג עצמאות זו.

זה שהמשטרה אינה עושה את מה שהיא צריכה לעשות, דהיינו למנוע פשעים, אין פירושו שהיא תמיד טועה. במקרה זה, לדעתי, מסקנתה נכונה, וביסאן אכן נרצחה בשל האיום שיצרה על העליונות של גברי משפחתה.

> איזה הסבר לרצח מצאה המשטרה במקום כבוד המשפחה?

ביסאן אבו גאנם, הנרצחת העשירית ממשפחתה.

גורלה של אישה עצמאית מדי

דעתי נשענת כאן על דו"ח שנכתב בידי פעילות של הארגון הפמיניסטי הפלסטיני אל פנאר. ארגון אל פנאר הוקם בינואר 1991 בחיפה, והיה פעיל במשך שנות התשעים בעיקר נגד מה שכונה "רצח נשים על כבוד המשפחה". הוא התייחס לשאלות שונות הקשורות לחברה הערבית ולדרכי השליטה הישראלית בחברה זו. בתקופת פעילותו הוציא הארגון כרוזים רבים, דוחו"ת, ואף עיתון צנוע. את העובדות הבאות מצאתי בדו"ח שיצא מטעם אל פנאר באוקטובר 1994 תחת הכותרת "התפתחות במאבק נגד רצח נשים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה".

"ביום 9.7.1994 בכפר ראמה שבגליל, נרצחה  איח'לאס כנעאן, צעירה בת 38, ע"י אחיה הצעיר ממנה ב-17 שנים בעת שהייתה בביקור מולדת בכפר הולדתה ראמה. לביקור זה הגיעה איח'לאס מארצות הברית היכן שחייתה וסיימה את לימודי המ.א. שלה. אחיה החייל ירה בה ברובה שהביא עמו מהצבא, עשרים יריות בחלק העליון של גופה. המניע לרצח איח'לאס כפי שסיפר האח לחוקריו הוא 'משום שהתנהגותה לא הייתה בסדר, כי היא לבשה חצאית מיני ופגעה בכבוד המשפחה'. לאחר מותה סירבו אנשי הדת של העדה לערוך לה הלוויה ועל כן נקברה גופתה באופן חפוז ומשפיל בלי כל טקס דתי"

בתום שבוע מהירצחה של איח'לאס ארגנו חברות אל-פנאר הפגנת מחאה נגד הרצח, אותו כינו בגילויי דעת שחולק בתאריך 12.7.1994 "רצח מתועב ביותר". בכרוז זה תבעו חברות אל פנאר "מממשלת ישראל, משר המשפטים ומן היועץ המשפטי להגדיר רצח נשים למען שמירה על עליונות הגבר המכונה 'כבוד המשפחה' כרצח 'בעל אופי מתועב ביותר' בו יוטל עונש של מאסר עולם חובה, ללא אפשרות שחרור וחנינה". כן קראו לארגוני הנשים וארגוני זכויות האזרח הישראלים והפלסטינים להצטרף למחאה.

> רצח עשר הנשים ומדרג הכבוד של גברים

הפגנת המחאה התקיימה  במבואות כפר ראמה, כפר הולדתה של הנרצחת. בדו"ח שיצא מטעם אל פנאר, צוין כי אחרי הרצח של איח'לאס מנעו אחיה מנשות המשפחה להתאבל והזהירו אותן מפני שיחה עם עיתונאים. "צעירים תומכי האח שחלקם משרתים בכוחות הביטחון, אף איימו על תושבים אחרים בכפר לבל יעיזו להתראיין לתקשורת. ג'יהאד תובי, נציג 'ארגון הצעירים הדרוזים' אף סיכם מראש עם מפקד משטרת כרמיאל סנ"צ, ויקטור מאור, כי 'ההפגנה פוגעת ברגשות המשפחה' (אל-סונארה 22.7.1994)". הסיבות לרצח, כפי שעולה מהדו"ח, הן בדיוק התנהגותה העצמאית  ופעילותה בתחומים שרק גברי העדה נוהגים לפעול בהם. מתוך הדו"ח:

"מלבד  עיסוקיה בעבודות שונות, הייתה איח'לאס פעילה מאוד בקהילה הדרוזית בארה"ב [עדה אליה היא השתייכה], ובעיקר עסקה באיסוף כספים במטרה להקים פרויקטים של בתי יתומים ומרכזי תרבות בקרב העדה הדרוזית  בארץ. לשם כך היא נפגשה באותו ביקור שעשתה בארץ עם אנשי ציבור מהעדה, חברי כנסת, ראשי מועצות ומנהיגים אחרים. באותו יום בו נרצחה התראיינה איח'לאס לטלוויזיה הישראלית. בראיון ספרה על תוכניותיה ועל המפגשים שקיימה לשם כך עם מנהיגי העדה, ולאחר מכן חזרה לבית [הוריה] בכפר ראמה. התוכנית שודרה עוד באותו יום בשעה חמש בערך אחרי הצהריים אולם איח'לאס לא זכתה לראות את עצמה בשידור."

שיתוף הפעולה השקט של המשטרה עם האלימות הגברית

ההפגנה האמורה נערכה "מול אלימות פיזית  ומילולית מצד קבוצה של כ-80 צעירים מכפר ראמה המתנגדים לפעולת המחאה, שלקחו לידיהם את הסמכות לפזר את ההפגנה, וזאת בזכות הכוח הבריוני והיעדרות המשטרה. הם תקפו את המפגינים וגרמו לחבלות גופניות, קרעו את  הכרזות ואיימו בהפעלת נשק. אנו מאשימים את משטרת כרמיאל בהפקרת ביטחונם של עשרות מפגינים ובהפרה זדונית של התחייבות לאבטח הפגנה מאושרת שהסיכונים הטמונים בה היו ידועים מראש".  בדו"ח מצוין גם כי "בפרשת ההפגנה בראמה, הצליחו חברות אל פנאר לחשוף את שיתוף הפעולה ההדוק בין שומרי המסורת המפגרת ובין מנגנוני אכיפת החוק שאינם ממלאים כיאות את תפקידם. דבר שהקל את התובנה כי המדינה איננה גוף נייטרלי בשאלות חברתיות אלא גוף התומך בסדר החברתי הקיים."

קביעה זו של אל פנאר תקפה ועומדת עד היום. מוסדות המדינה, באמצעות גופים שונים ובתוכם המוסד החשוב של "היועצים לענייני ערבים", עושים ככל יכולתם כדי לשמר טריטוריות של פיגור חברתי, ושל שליטה פטריארכלית וחמולתית בתוך החברה הערבית. מדינת ישראל עושה זאת מרגע היווסדה, וההתפתחויות בתוך החברה הפלסטינית בישראל נעשות בניגוד לרצונה ותוך מאמצים עצומים של פלסטינים המצליחים לפרוץ את מחסומי הבורות והפיגור אותם מנסה להנציח מדינת היהודים. המשטרה איננה העריץ, אלא רק כלבו של העריץ.

אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית