newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שביתה בגטו קרית גת: יוצאי אתיופיה נאבקים במרכז הקליטה

קנסות מופרכים, מחסור במקומות במעון לילדים והנהלה אדישה. אלה רק כמה מהסיבות שהובילו את יוצאי אתיופיה במרכז הקליטה של קרית גת להכריז על התבצרות ושביתה מלימודים ועבודה. סיפורם של העולים שנשכחו בצד הדרך

מאת:

את היאוש אפשר היה לחוש כבר בטלפון. התקשרתי לשאול על השביתה בה פתחו בבוקר דיירי מרכז הקליטה, לקבל כמה מילים לדיווח קצר, לבקש כמה תמונות. "אני חושב שיותר טוב שתבוא, אנחנו מחכים לך", אמר לי אשטו מקונן, ממובילי המאבק, ומשהו באיך שאמר את זה גרם לי פשוט לעלות על רכבת לקרית גת. בדרך עוד הספיקו להתקשר אלי פעמיים ולשאול "אתה מגיע? אנחנו מחכים לך".

אתמול בבוקר (ראשון) הכריזו דיירי מרכז הקליטה בקרית גת על יום של שביתת מחאה. הם נעלו את שערי המקום ולא איפשרו לאנשי הצוות להכנס. הילדים לא נשלחו לגנים ולבתי הספר. אנשים עובדים ויתרו על יום עבודה. בעוד שבועיים, אם לא יענו תביעותיהם, הם מאיימים לשבות שוב.

העולים, כולם יוצאי אתיופיה, שוהים במקום בין שנה לעשר שנים. הם מוחים על היחס המחפיר, לדבריהם, לו הם זוכים מצד הנהלת מרכז הקליטה, טוענים להתעלמות מצרכיהם ומצוקותיהם, לשכר דירה וחשבונות מנופחים ולא שקופים ולהזנחה. 107 מתוכם חתמו על עצומה התובעת את פיטורי מנהל המקום והחלפתו. טענה נוספת של דיירי המרכז מופנית למשרד הקליטה, שאינו מעניק משכנתאות ריאליות לעולים ואינו מציע דיור ציבורי לזכאים. "נמאסו עלינו החיים במרכז הקליטה, אנו דורשים פתרון דיור בר קיימא – לא במרכז הקליטה!" חתמו את הודעתם לתקשורת.

> דור שלישי לקליטה: הפגנות יוצאי אתיופיה נגד אפליה

מרכז הקליטה בקרית גת, אתמול צילום: אבי בלכרמן

מרכז הקליטה בקרית גת, אתמול צילום: אבי בלכרמן

הדיקטטורה שבפנים

הגעתי למרכז הקליטה. שער המרכז היה נעול ושני דגלי ישראל תלויים עליו. בפנים, בחצר, עמדו כמה עשרות דיירות ודיירי המקום, אוחזים שלטים בידיהם, ובשניה שעברתי את פתח השער התחילה הפגנה. לא היו שם נציגי מרכזי קליטה משאר הארץ שבאו להזדהות ולחזק, כפי שנכתב בהודעה לתקשורת שקיבלתי. גם "צעדה ברחובות מרכזיים בעיר, כדי לקרוא לתושבי העיר להצטרף למאבק" לא יצאה כמובטח. למרות נעילת שערי מרכז הקליטה, אין יוצא ואין בא, הם סיפרו שגם את כניסת מנהל המרכז, שפיטוריו הם אחת מהדרישות המרכזיות שלהם, לא הצליחו למנוע הבוקר והוא הדף אותם ונכנס בכוח למשרדו. מהצד שאלו אותי איפה בטלוויזיה זה ישודר, ומבטי החצי יאוש חצי תחינה שתלו בי עשו לי גוש בגרון.

הם כולם עולים מאתיופיה, החדשים מביניהם עלו לפני כשנה והוותיקים לפני עשור, ויש להם בטן מלאה על משרד הקליטה שהביא אותם לכאן, ועל התנהלות גסה ואטומה לדבריהם של מרכז הקליטה בו הם תקועים, נשכחים, מופקרים, בלי אף אחד שמקשיב להם. גם עברית רובם לא מדברים כאן, ומי שכן מדבר, העברית שלו שבורה ורצוצה. איך ידעו ועם מי ידברו עברית בתוך גבולות הגטו הזה אותו הם מכנים עכשיו "כלא".

"במרכז הקליטה שלנו אין דמוקרטיה, המנהל דיקטטור", אומר לי גבהו זללם, אחד הדיירים, שעלה לפני שנה וחצי. "זו לא דמוקרטיה, זה לא ארץ ישראל פה בפנים, זה משהו אחר. דמוקרטיה יש בחוץ, בעיר. פה אין. פה זה דיקטטורה כמו באפריקה. לכל השאלות שלנו אין תשובות. חשבונות החשמל והגז המנופחים, שכר הדירה, היחס".

"רצינו להגיע לכאן כי זו ארץ קדושה לנו, אבל עכשיו קשה לנו מאוד. אין לנו כבר סבלנות", מספר ברהנו גביהו, דייר נוסף. "חלק מהילדים שלנו מחכים כבר שבעה ושמונה חודשים בבית ולא מוצאים להם מקום במעון. עשינו פגישה עם מנהל מרכז הקליטה. כשאתה שואל מתי אפשר יהיה להכניס אותם למעון אומרים לך בשנה הבאה. 'עכשיו אין לי מקום', הוא אומר. 'אין לי כסף'.

כמו בחולות

"לאנשים כאן אין כסף לאוכל. הכל הולך על חשבונות. אנשים שמתלוננים וכאילו עושים בעיות, הוא אומר להם: 'שבו בשקט, אחרת תראו, אני אחזיר אתכם לאתיופיה'. משרד הקליטה, משרד החוץ וכל המנהיגים שלנו צריכים לדעת את הבעיות שלנו, וגם לפתור אותן בקרוב. אנחנו מחכים בסבלנות אבל כמה אפשר…".

זה היכה בי שם בחצר, אחרי כמה דקות של הקשבה לקריאות בהפגנה, לאנשים שחוזרים מילה במילה אחרי הקריאות של מנהיגי השביתה בעברית שחלקם לא מבינים, כמו איזו מנטרה, והגוף משלים את החסר בתנועות ידיים, תנודות ראש, מבטים קדימה. הרגשתי צורך להזכיר לעצמי שמי שאני רואה מולי עכשיו הם לא מבקשי מקלט מחולות, לא "מסתננים" שהמדינה מבקשת להרחיק, אלא כאלה שמוסדות המדינה טרחו והביאו לכאן, והנה גם להם בנו גטו. שם קוראים לזה "מתקן שהייה" וכאן "מרכז קליטה", ובפועל אותה תלישות באוויר, אותם אנשים אבודים, נשכחים, שאינם מעניינים איש.  קוראים כמעט את אותן קריאות. מתארים כמעט את אותו דיכוי.

> הכתובת על הקיר: מבקשי מקלט מחולות כותבים בפייסבוק של ישראלים

נשים עולות מאתיופיה מפגינות בחצר מרכז הקליטה צילום: אבי בלכרמן

נשים עולות מאתיופיה מפגינות בחצר מרכז הקליטה צילום: אבי בלכרמן

"על כל דבר קונסים אותנו כאן , מספר לי מקונן, שחי שש שנים בארץ. "לא מזמן נשברה זכוכית בקומת הכניסה. לקחו מכל חדר 200 שקל קנס. כמה ילדים קשקשו בטושים על  קיר – שוב 200 שקל קנס. והיו גם קנסות גבוהים יותר, ואתה חייב לשלם. הם גם מנסים להפחיד אותנו. הם חושבים שאני אפסיק להפגין נגדם ולדרוש את מה שמגיע לי, אבל אני ממשיך.

"הבוקר החתמנו כאן 107 דיירים על עצומה שדורשת את פיטורי המנהל. אנחנו דורשים פתרונות לבעיות שלנו. ליחס הקשה של עובדי מרכז הקליטה כלפי העולים, לילדים שמסתובבים פה ללא מסגרת חינוך, לשכר הדירה המנופח. לחשבונות החשמל, המים והגז המנופחים בלי קשר לגודל המשפחה, גודל החדר או הצריכה שלנו. דרי המרכז פשוט לא עומדים בתשלומים! אנשים פה צוברים חובות ועיקולים".

הוא מספר לי גם על שירותים בסיסיים כמו שירותי תרגום לאנשים שצריכים רופא ולא יכולים להסביר בעברית מה הבעיה שלהם – שירותים שלא ניתנים להם. "הייתה אצלנו אשה מבוגרת שהחליקה בגלל נזילה באמבטיה שלא טיפלו בה, וכשהגיעה לרופא עשו לה צילום בטן כי לא הבינו מה היא רוצה. יש כאן מדריכים שמקבלים משכורת גם על זה ואף אחד לא בא איתה".

משבר אמון מתמשך

אנשים מציעים לי לעלות איתם לחדרים. מבקשים להראות לי איך הם חיים. "תסתכל, תסתכל טוב איזו יפה קומת הכניסה, איפה שהמשרדים, איפה שבאים האורחים. תסתכל טוב. תצלם. עכשיו בוא נעלה קצת במדרגות ותראה איך זה באמת. איך אנחנו חיים". אומר לי אצ'נפה אלדמאו, שמונה שנים בארץ. שורה של עולים מטפסת איתנו במדרגות, כל אחד מושך אותי לכיון החדר שלו "רק לרגע, רק תראה איך זה אצלי".

חדרים צפופים, אולי 9 מ"ר גודלם, שתי מיטות, שני דיירים חולקים חדרון כזה. אנשים שחשים במלכוד. אי אפשר באמת לחיות ככה. אין גם איך לצאת. משרד הקליטה מאפשר לך לבחור בין משכנתא שלא מספיקה לכלום לבין 5 שנות סיוע בשכר דירה. אין דירות עמידר. אין איך לקנות בית. "סגרו אותנו כאן, בכלא", מספר מקונן. "תיראה כמה צפוף. פה אוכלים, פה ישנים. תראה כמה קטן. אין מקום. אין פרטיות. למשל האשה המבוגרת הזאת. יש לה משפחה ביפו ובבת ים, פנתה פה למרכז קליטה וביקשה שיעזרו לה לגור לידם. הם בבת ים והיא פה לבד בקרית גת. אי אפשר. אין דירות, אומרים לה".

מעל הכל מרחפת באוויר תחושה של משבר אמון. של חומות גבוהות. אנשים לא מבינים מה רוצים מהם. ההנהלה מטביעה אותם בניירת , מדברת איתם בחשבונות ובקנסות. מכתבי עורכי דין ותביעות. הם פורשים לפני על השולחן הררי ניירת ומבקשים ממני להציץ. מראים חשבון גז של אחד הדיירים שקריאת המונה הנוכחית בו זהה לקריאה הקודמת, משמע שלא בוצעה צריכה, ובכל זאת החשבון עומד על 796 שקלים.

בין המכתבים יש התראות על פיגור בתשלומים, על כך שפלוני הפסיק לשלם שכר דירה זה מספר חודשים וצבר חוב, על כך שעולה כלשהו חי שם כבר כך וכך שנים והנהלת מרכז הקליטה מבקשת להזכיר לו כי מדובר במקום שהיה זמני ושהותו הארוכה במרכז פוגעת בקליטתם של עולים חדשים. זה מרגיש יותר כמו מלחמה בה כולם במגננה כל הזמן. מנהל המקום, אתיופי בעצמו, הוא מושא הכעס של השובתים. "שמו אותו לעזור לעולים חדשים אבל הוא לא עוזר. אולי יבוא חדש שיעזור לנו", אומר לי אצ'נפה.

כשאנחנו שבים לחצר אחרי הביקור בחדרים אליהם הוזמנתי אנשים למטה מתגודדים סביבי בשקט ומבקשים לדבר למצלמה. הרבה אנשים. רובם לא מדברים עברית. מישהו שואל אם הוא יכול לדבר באמהרית. אחד אחרי השני הם מתייצבים מול המצלמה ושוטחים את בעיותיהם, את בדידותם, את עלבונם. באמהרית, מוכנים שלא אבין, רק שיוכלו לדבר, ניתלים בתקווה שקולם יצליח לעבור את הגדר הגבוהה ולצאת החוצה. להגיע למישהו.

תודה, הם אומרים לי בדרכי החוצה, תודה רבה , באמת תודה רבה. ואני – בא לי למות. מבושה…

> צעירים אתיופים בקרית מלאכי: הלכנו לקנות סיגריות והותקפנו על ידי שוטרים

מהסוכנות היהודית, שמפעילה את מרכז הקליטה בקרית גת, נמסר בתגובה:

מרכזי הקליטה מיועדים לקליטה ראשונית של העולים עד ליציאתם לדיור של קבע. במהלך שהותם במרכז הקליטה משלמים העולים שכר דירה מינימלי ומיסים כנהוג ברשות המקומית.

העולים זוכים לליווי מקיף בכל תחומי החיים ולמעטפת קליטה המותאמת לצרכיהם האישיים ולזמן שהותם בארץ והכוללת, בין היתר, לימודי עברית באולפן, סדנאות להכשרה מקצועית ולהשתלבות בחברה הישראלית, תכניות העשרה, פעילות חברה ותרבות, מפגשים עם ישראלים ותיקים, סיורים ברחבי הארץ, שירותי רווחה ועוד. אנו גם מסייעים לעולים במיצוי זכויותיהם ובמאבקים מול גורמים שונים המנצלים לרעה את מעמדם.

אנו מאמינים בהידברות ולכן כל טענה שעולה על ידי אחד העולים נבדקת באופן קפדני במטרה לתת מענה מהיר ומקצועי.

בסוכנות לא התייחסו לשאלותינו על יחסים עכורים בין ההנהלה לעולים ועל דרישתם להחליף את מנהל המרכז. לא קיבלנו התייחסות גם לטענת העולים על איומים לכאורה מצד מנהל מרכז הקליטה להחזיר עולים לאתיופיה.

> שביתת עובדי מפעל ופורג'ט: הפעם הולכים עד הסוף

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf