newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ליל הבאנגים הוא היורש הרע של מחאת האוהלים

הן התומכים והן המתנגדים ללגליזציה מנהלים את הדיון כמו מתוך הזיות סמים. הסיפור האמיתי בכלל מתחיל בדרום אמריקה, ונגמר בתחנה המרכזית בתל אביב

מאת:

אירועי אמש (שבת) בירושלים, תחת הכותרת "ליל הבאנגים הגדול", מסמנים ללא ספק עליית מדרגה במאבק הפוליטי למען לגליזציה של מריחואנה בישראל. את עליית המדרגה מלווה גם עליה בנראות של הדיון בעד ונגד לגליזציה, וגם של כמה מהטענות ההזויות והמופרכות של כל הצדדים. טור זה נכתב בתקווה להתחיל שיח כנה ומורכב יותר בנושא.

מריחואנה היא סם ממכר, אבל

ראשית, עלי לפנות לתומכי הלגליזציה, מאחר שאני בפירוש קרובה יותר לעמדותיהם: זה שבמשך שנים עוסקת ההסברה הממשלתית, הרשות למלחמה בסמים, "אל-סם" ושות' בדיסאינפורמציה, הפחדה ודמוניזציה בכל הנוגע לשימוש ולמשתמשים במריחואנה, תוך הסתמכות על תיאוריית השער ("זה מתחיל בג'וינט תמים ונגמר בהרואין") המפוקפקת, לא אומר שאתם צריכים לחקות אותם במידת השקריות של הטיעונים שלכם.

יש די והותר טיעונים משכנעים ומדוייקים בעד לגליזציה של מריחואנה ודה-קרימינליזציה של שימוש פרטי בסמים מכל הסוגים, גם מבלי להזדקק להגזמות הפראיות שנשמעות בהסברה שלכם.

ללא ספק השקרית והגדולה שבהגזמות היא הטענה שמריחואנה איננה סם ממכר. היא בפירוש כן, וכל אחד מכם שיכתת רגליו למרכז הגמילה הקרוב לביתו ימצא בו דוגמאות למכביר לאנשים שגם מבלי שהשתמשו בשום סם "קשה" יותר, סובלים מהתמכרות קשה למריחואנה, שהרסה את קשריהם עם הקרובים להם, את היכולת שלהם לתקשר, ואת חייהם באופן כללי בכל כך הרבה רמות וצורות טראגיות.

הטענה ההזויה שלפיה המריחואנה לא ממכרת מהווה חוסר אחריות משווע כלפי כל אותם מכורים, וגרוע מכך, מכסה גם על התמכרויות של חברים ומנהיגים בתוך המאבק, שעושים שימוש בטענות פוליטיות על מנת שלא לטפל בעצמם.

נרמסים על ידי סוסי המשטרה. ליל הבאנגים הגדול

נרמסים על ידי סוסי המשטרה. ליל הבאנגים הגדול (אקטיבסטילס)

אבל זה שמריחואנה היא בפירוש סם ממכר לא אומר שבכך נגמר הדיון. גם אלכוהול וסיגריות הם סמים ממכרים, ועל פי כל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת הם ממכרים ומסוכנים יותר ממריחואנה. כך שתומכי הלגליזציה בכל זאת צודקים באמרם שהמצב הקיים, שבו בגיר יכול באופן חוקי לעשן ארבע חפיסות סיגריות ליום ולשתות רק ויסקי, אבל אם ידליק ג'ויינט הוא מסתכן בסנקציות פליליות, הוא מצב חסר הגיון לחלוטין.

קצרה היריעה מכדי שאוכל להתייחס לכל השקרים והדיסאינפורמציות שמופצות על ידי "אל-סם" ושות', החל מהסלוגן "אין דבר כזה סמים קלים" (אה, ואללה? אז מה זה הקפה הזה ביד שלך?) דרך הטענה שמדובר בסם מסוכן ביותר בפני עצמו, ועד לטענה שהוא מוביל בהכרח לשימוש בסמים קשים אף יותר, טענה שהבסיס שהמחקר המדעי מציב מעליה סימן שאלה גדול.

עוד גרועה מהדיסאינפורמציה היא ההתעקשות הטפשית וחסרת-הלב של משרד הבריאות על מניעת טיפול רפואי בעזרת מריחואנה מאלפי חולים וחולות במחלות קשות שנאלצים להאבק עד חורמה אם ברצונם לזכות בטיפול היחיד שעשוי להביא מזור לכאבם, רק בגלל הדעה הקדומה של המדינה והאינטרסים הכלכליים של תאגידי התרופות המונעים מהם את הטיפול. למצב הזה אין שם אחר פרט לבושה.

ועכשיו אפנה לדיון בנושא החשוב יותר בעיני, והוא מדוע לגליזציה של מריחואנה היא פשוט לא הפרספקטיבה הנכונה להסתכל על פוליטיקת הסמים מלכתחילה.

(גם) לגליזציה זה סיפור מעמדי

ללא ספק, ההקשר שהכי חסר לי בשיח הציבורי המוזר על המריחואנה, הוא הניסוי שמתנהל כיום על פני חלקים נרחבים של יבשת אמריקה הלטינית, במטרה ליצור דה-קרימינליזציה של שימוש אישי בסמים באשר הם.

ההגיון של הניסוי הזה, שלא בכדי מובל על ידי הרוח החדשה של סוציאליזם ושיתוף פעולה איזורי באמריקה הלטינית, הוא שאל שימוש והתמכרות לסמים באופן כללי, יש להתייחס דרך פריזמה רפואית, לא פלילית. או במילים פשוטות: נכון הנרקומן שביקש מכם שקל או סיגריה בתחנה המרכזית לפני שבוע? האם זה באמת נראה לכם סביר שהמדינה תתייחס לאדם כמוהו כפושע שיש לרדוף ולכלוא במקום כאדם חולה שנזקק לטיפול רפואי דחוף על מנת להציל את חייו?

קרימיליזציה של שימוש אישי בסמים היא חלק מהאג'נדה הימנית שמטרתה להכניס כמה שיותר מאורח החיים של אנשים עניים תחת המסגרת הפלילית, על מנת לייצר מעמד חדש של עבדים בתוך בתי-כלא מופרטים המגלגלים מיליארדים מהציבור אל הטייקונים השולטים בהם, ולמותר לציין שבישראל, כמו בארצות הברית, לעוני, וכך גם לאסירים, יש צבע, והוא לרוב לא לבן.

אחי

ליל הבאנגים הגדול: שכבת השמנת של הצעירים בישראל נאבקת על הלגליזציה (אקטיבסטילס)

ברוכים הבאים לישראל

אבל מבט על הפוליטיקה של הסמים דרך הזווית הזאת מגלה לנו את העוקץ האמיתי שבדיון על הלגליזציה. מי שמנהל את המאבק הזה הוא לא המוני העניים בישראל, שכיום אפילו זכותם לדיור עוברת קרימינליזציה (אם הם מזרחים קוראים להם "פולשים", אם ערבים אז הורסים את בתיהם), מי שמנהל את המאבק הזה הוא דווקא שכבת השמנת, ילדי המעמד הבינוני-גבוהה בערים הגדולות שכועסים על שהמשטר מעז להתייחס אליהם "כאל פושעים", כלומר מחיל עליהם את אותם הסטנדרטים שדרכם נשפטים לרוב העניים, המזרחים, הערבים ומבקשי המקלט.

מחאת ליל הבאנגים, הנחישות שבה שכבת השמנת של הצעירים בישראל מוכנה להתמרד ולהיעצר למען הזכות הפרטית והבלתי-מעניינת שלהם לעשן מריחואנה, מסמנת את השיא החדש של האפאתיות ופשיטת הרגל המוסרית של החברה הישראלית, ההתגלמות האולטימטיבית של הפוליטיקה הניהיליסטית של "מעמד הביניים ואפסי עוד" שאת שורשיה ניתן לאתר במחאת האוהלים.

אני עוברת על התגובות ההמומות לאלימות המשטרה בהפגנה אתמול, על זעקת השבר של מי שעד אתמול בערב חשבו שהמדינה שייכת להם, והנה באים השוטרים ורומסים אותם בפרסות הסוסים המשועבדים שלהם כאילו היו פלסטינים שביקשו להיאבק על זכויותיהם הלאומיות או חרדים שביקשו חופש ממלתעות המפלצת הצה"לית, שמוחים על השארת מובילי המאבק במעצר כאילו היו הפנתרים השחורים, וכל מה שיש לי להגיד להם הוא בוקר טוב, וברוכים הבאים למדינת ישראל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf