newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החופש מחנך: תנו לנוער לשוטט!

תנועות הנוער נוסדו מתוך קבוצות נוער מטייל. הן זכו להצלחה כיוון שאיפשרו לבני הנוער חופש מעולם המבוגרים והתנסות בעצמאות. בדיוק ההפך מפיקוח ושליטה. בספר מחקר חדש פרי עטי אני יוצא למסע בעקבות מרד הנעורים של המשוטטים

מאת:

השבוע יצא לאור ספר מחקר שכתבתי אודות ראשית הטיולים בתנועות הנוער. תחילה חשבתי שאני חוקר את הנסיבות שבהן החלו תנועות הנוער לטייל. מהר מאוד התברר שהתמונה היא הפוכה: תחילה היו קבוצות של בני נוער שטיילו, ובהמשך חלק מהן התמסדו והיו לתנועות נוער. תחילה כל הפעילות הייתה טיולים, ורק בהמשך נוספה להם פעילות רעיונית וחינוך אידאולוגי.

לקשר הזה בין טיולים לתנועות הנוער יש היבט נוסף: כשם שבסוף הטיול חוזרים המטיילים הביתה, כך גם בני הנוער: לאחר כמה שנים של מרד נעורים, הם חוזרים אל חיקה של תרבות החברה הבוגרת. ויותר מזה: החופש הניתן לבני הנוער לפרוץ אל מחוץ לגבולות החברה, מאפשר להם להתנסות בעצמאות, ומקנה להם את הכלים לחזור, ואף להנהיג לעתיד, את החברה הבוגרת.

המשוטטים הראשונים

הכול התחיל באחד משיעורי שפה וספרות בבית הספר בפרוור שטיגליץ שבברלין, בשנת הלימודים של 1896. המורה, הרמן הופמן, נכנס לכיתה. הוא היה סטודנט באוניברסיטה, ולפרנסתו עבד במשרה זמנית בבית הספר. הוא היה צעיר, קרוב בגילו וברוחו לגיל התלמידים, בשונה ממורים אחרים שהיו נוקשים ומרוחקים. הרמן סיפר לתלמידים על ימי לימודיו שלו, שש שנים קודם לכן, כשהיה בכיתה י'. אחד מחבריו התבקש לקרוא בקול בפני הכיתה שיר טבע כלשהו, אולם התלמידים לא ממש התעניינו. המורה הזקן והמפחיד הבחין בדבר, קטע את התלמיד הקורא, היכה באגרופו על השולחן ונזף בתלמידים. הוא כעס עליהם, על האדישות שהם מגלים, על הבורות, על חוסר היחס לטבע ועל כך שכל עולמם הוא עולם של דברי מותרות עירוניים. הרמן התרשם עד מאוד, ומאז החל לחבב טיולים בטבע שמחוץ לעיר. בהמשך לסיפור הציע הרמן לתלמידיו לארגן מתוך ילדי הכיתה חוג משוטטים.

> אלימות מגדרית בבתי ספר זה לא "צחוקים", וגם הבנים נפגעים

קבוצת נוער וואנדרפוגל בטיול 1926 (צילום באדיבות Archiv der deutschen Jugendbewegung)

קבוצת נוער וואנדרפוגל בטיול 1926 (צילום באדיבות Archiv der deutschen Jugendbewegung)

תיירות כפעילות פנאי לשם הנאה, והליכה כפעילות ספורט ובריאות היו נהוגות זה מכבר. מה שלא היה עד לאותו מועד, הוא התארגנות חברתית של בני נוער. זה קרה במקביל גם בקרב הנוער העובד וגם בקרב הנוער הלומד. באותן שנים היגרו מאות אלפי בני נוער מהכפרים החקלאיים אל הערים הגדולות, שם מצאו פרנסה במפעלי התעשייה. לשנים אחדות, הם היו מנותקים ממשפחותיהם ומכל מסגרת מחנכת. את זמנם הפנוי שמחוץ לשעות העבודה הם בילו בחברת עצמם. לצידם היו גם בני נוער לומדים, שנדרשו ליותר ויותר שנים של לימודים, בתיכון ובאוניברסיטה, בטרם נקלטו בשוק העבודה. גם הם בילו את שעות הפנאי בחברותה של בני גילם. ההכרה בגיל הנעורים כקבוצה תרבותית היא חדשה למדי. היא הוגדרה לראשונה על ידי הסוציולוג סטנלי הול בשנת 1904. כמה שנים אחר כך כתב המחנך הגרמני גוסטב ויניקן:

אין הנוער גיל של בלתי מבוגרים בלבד, אין הוא תקופת אי השלֵמוּת וההכנה לקראת העתיד, כי אם תקופה בעלת ערכים עצמיים שאין להמירם ואין להחליפם.

צוואתו של המורה הופמן

קבוצת התלמידים המשוטטים של הרמן הופמן החלה להתמסד. הם נפגשו בימי ראשון בבוקר, ויצאו לטיולי הליכה מברלין, בכל פעם בכיוון אחר. הלוך וחזור כעשרים וחמישה קילומטרים ביום. ההליכה, או הצעידה, הייתה עיקר הטיול. לזה נוספו פעולות כגון שירה, שיחות, משחקי מרחב בסגנון שני דגלים, ומפגשים עם אנשים שפגשו בדרך. הטיול היה עבורם הזדמנות לשחרור מהנוקשות של החוקים והנורמות בבית ההורים ובבית הספר. הם בזו למותרות ולכסף, אכלו מזון בסיסי בבישול עצמי בתנאי שדה, התלבשו בבגדים פשוטים ורפויים, ולנו בחיק הטבע או בחוות שעברו בדרך. בשנת 1900 סיים הופמן את לימודיו באוניברסיטה ונפרד מתלמידיו. הוא השאיר להם צוואה בזו הלשון:

צאו אל הטבע הפראי, העולם הפתוח, בלבבות מוארים. שחררו את עצמכם מהמתח והלחץ של בתי הספר, מהדאגות אודות העתיד, מהפיקוח על כל צעד שלכם. היו אדונים לעצמכם ומצאו את הדרך שלכם.

התלמידים, בהנהגת מנהל בית הספר ואחדים מההורים, מילאו את צוואתו. ב-4 בנובמבר 1901 התקיים בבניין מועצת שכונת שטיגליץ מפגש של כמה מההורים, המורים ונציגי התלמידים לייסוד חוג המשוטטים. בחפשם אחר שם לארגון, נזכר אחד מהם שראה כתובת הנצחה החקוקה על אחד הקברים בבית העלמין בברלין: "מי נתן לך, ציפור נודדת, את הידע שלא לסטות מדרך הישר?". השותפים אהבו את הרעיון שבמשפט ומכאן נלקח שם הארגון: ציפור נודדת, ובגרמנית: Wandervogel.

> מערכת החינוך היא בעלת הקשיים והמגבלות, ולא הילדים

סלע לציון ייסוד הוואנדרפוגל בשכונת שטיגליץ בברלין (צילום: גיל גרטל 2016)

סלע לציון ייסוד הוואנדרפוגל בשכונת שטיגליץ בברלין (צילום: גיל גרטל 2016)

קסם הטיולים בקבוצות נוער היכה בכל מרכז אירופה במהרה. בתוך שנים אחדות כבר היו כ-24 אלף בני נוער וסטודנטים מאוגדים בקבוצות תחת השם וואנדפוגל. הארגון הארצי לא היה נוקשה, וכל קבוצה פעלה על פי אופי חבריה, אולם היסוד היה אחד: בני נוער מטיילים בקבוצות חברתיות, בהנהגה ובהסכמה של הורים ומורים. באחד מעלוני התנועה משנת 1913 נכתב:

מי יודע מהיכן הגיע הוואנדרפוגל? אף אחד. דחף גדול נורה מתוך האנשים, וכל אחד מהם הרגיש מעורר ונמשך, גם אם לא ידע ממה.

לצד הוואנדרפוגל נוסדו גם קבוצות מטיילים של יהודים בלבד, בעיקר משום שזאת הייתה החברותה שהתאימה להם. בשנת 1912 התאחדו שלוש קבוצות כאלה, כולן בהנהגת מורים בוגרים, לתנועת משוטטים של יהודים בשם: בלאו-וויס, כחול לבן.

קבוצת נוער בלאו-וייס בטיול (צילום באדיבות Center for Jewish History, NYC)

קבוצת נוער בלאו-וייס בטיול (צילום באדיבות Center for Jewish History, NYC)

הם פעלו בדרך דומה: טיולים מדי יום ראשון בסביבת היישוב, אולם המבוגרים העניקו לפעילותם משמעות עמוקה יותר. פנחס רוזן (לימים שר משפטים במדינת ישראל) שהיה ממנהיגי התנועה, כתב בעניין זה: "מהפך בחיי הנפש היהודית – זוהי מטרת השיטוט היהודי". איזה מהפך? על זה נחלקו הדעות. וכך, במהלך השנים הבאות נוסדו תנועות הנוער המוכרות לנו כיום. הן נוצרו משילוב של חוגי המשוטטים, הצופיות (אודותיה כתבתי כאן) וחינוך רעיוני, כל תנועה על פי האידיאולוגיה שלה.

החופש להתנסות בעצמאות

מרד הנעורים של חוגי המשוטטים היה מובנה ומבוקר. כבר הזכרתי שכל החוגים כולם נוסדו ביוזמת מבוגרים ובהנהגתם. לבד מזה, בני הנוער לא ראו את התנועה כתחליף לבית ההורים. הנערים והנערות שהשתלבו בתנועות הנוער היו בני המעמד הבינוני הגבוה. הם אמנם לנו בצידי דרכים ואכלו מזון פשוט בתנאי שדה, אבל מתוך ידיעה ברורה שבסוף הטיול יש להם בית לחזור אליו. זה היה מרד נעורים, שחיפש שחרור מחיי החברה הנוקשים, אולם בני הנוער העובדים לא התכוונו לעזוב את מקום עבודתם, ובני הנוער הלומדים לא התכוונו לעזוב את מסלול הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה.

אחד מראשוני הוואנדרפוגל סיכם זאת יפה, כבר בשנת 1913:

הם בזו למטרופולין, לעגו והשמיצו את כל מה שנחשב קדוש בחיי העיר. הם בחרו בחיי דלות, הזדקקות ומחסור, הסתערו החוצה אל העמקים והיערות הפראיים, וישבו שם בבדידות. זה היה זמן פראי ונפלא.
[…]
כך הם צעדו, מבוגרים יותר ויותר, על מסלול החינוך הטבעי, עד אשר הגיעו לזמן הנוכחי. בהשלמה הם חזרו אל המולת הרחובות של העיר הבזויה לשעבר. הם התגברו. הם ראו את הכול באור פייסני וברור. הם סלחו, משום שכעת הם הבינו.

כללו של דבר, דווקא האפשרות לפרוץ את גבולות החברה, באופן זמני ומבוקר, מקנה לצעירים את ההתנסות החשובה בעצמאות, באחריות, במנהיגות, בקבלת החלטות ובהתנהגות חברתית. בזכות רכישת ניסיון זה, הם יכולים לחזור אל החברה הבוגרת – לא מתוך ציות עיוור לצו ההנחלה של המורשת, אלא מתוך בחירה והנהגה עצמית. החופש הוא הכלי המיוחד לחינוך בני הנוער.


כריכת הספר עין משוטטים

הציטוטים והמקורות מתוך הספר: עין משוטטים, ראשית הטיולים בתנועות הנוער 1912 – 1942. יצא לאור בסדרה: מחקרי תנועות הנוער, בהוצאת מועצת תנועות הנוער. בספר מוצגים שניים עשר טיולים של תנועות הנוער השונות, באמצעות מקורות ראשוניים בני התקופה. הספר מופץ לתנועות הנוער על ידי מועצת תנועת הנוער. ניתן לרוכשו על ידי פניה לצוות הדידקטי.

> מחקר בינלאומי: בישראל המשפחה חלשה, המדינה לא עוזרת והילדים נופלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf