שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

15 שנים אחרי: 51 אזרחים ערבים נהרגו בידי המשטרה מאז אוקטובר 2000

מאת |

ועדת אור שבחנה את האירועים קבעה כי בין הסיבות המרכזיות שהובילו אליהם היו האפליה הממסדית כלפי האזרחים הערבים, וההתייחסות אליהם כאוייבים. 15 שנים אחרי אירועי אוקטובר 2000 רמת העוני בחברה הערבית עלתה, הפערים בחינוך גברו, ומספר האזרחים הערבים שנהרגו על ידי שוטרים מגיע לפי 17 מהיהודים

הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם

בעשרת הימים הראשונים של חודש אוקטובר של שנת 2000 הרגה משטרת ישראל 13 פלסטינים. 12 מהם אזרחים ישראלים, ואחד מהם תושב עזה.

למרות שבמקרים רבים הירי שהוביל להרג התברר כלא חוקי וכשימוש לא נחוץ בכוח, שום כתב אישום לא הוגש נגד שוטר או נגד מפקד כלשהו. סגירת התיקים לא היתה מוצדקת, ונבעה מכשלים לכל אורך שדרת מערכת החקירה, מהשוטרים ועד היועץ המשפטי לממשלה דאז מזוז. בנצי סאו, מי שהיה אחד האחראים הישירים לאירועים כמפקד מג"ב צפון קודם לדרגת ניצב ומשמש היום כסמפכ"ל המשטרה (וממלא מקום המפכ"ל).

"הארץ רעדה", קבעה ועדת אור שמונתה וקיבלה מנדט רחב כדי לחקור את האירועים והתהליכים שהובילו אליהם. במסגרת מנדט זה עמדה הוועדה על כך כי אחת הסיבות העיקריות והעמוקות למהומות ולהרג לא היתה דווקא האינתיפאדה השנייה שפרצה אז בשטחים הכבושים, אלא האי שוויון והאפליה הממסדית כלפי האזרחים הערבים בישראל.

"יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים. זכותם של אזרחיה הערבים של המדינה לשוויון נובעת מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, ובהיות הזכות לשוויון זכות יסוד של כל אזרח במדינה. יחס מפלה נוגד את זכות היסוד לשוויון הגלומה, לדעת רבים, בזכות האדם לכבוד. ודאי וודאי שהדברים תופסים כשמדובר בהפליה על רקע גזע או לאום. לפיכך, מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטויה השונים", כתבו חברי הוועדה.

15 שנים אחר כך, כאשר אנו בוחנים את יישום מסקנות הוועדה, אפשר לראות בדאגה כי הגורמים שהביאו אז לגל האלימות קיימים גם כיום. אותו אי-שוויון, אותה אכיפה בררנית ואותו תיוג של ערבים כאויב שהביאו אז לתגובה האלימה. כך גם אומר לנו עו"ד אראם מחאמיד מארגון עדאלה לזכויות המיעוט הערבי בישראל, כי לא רק שהיחס המשטרתי לא השתנה מאז, מסקנות ועדת אור לא יושמו, דבר לא השתנה, ויש כאלה שיגידו שדווקא השתנה לרעה.

> כך מנצל נתניהו את האלימות בי-ם כדי להצדיק ירי במפגינים נגד פינויים בנגב

אירועי אוקטובר 2000. התמונה באדיבות ארגון עדאלה

אירועי אוקטובר 2000. התמונה באדיבות ארגון עדאלה

המשטרה הורגת פי 17 יותר אזרחים ערבים מיהודים

ראשית, מבחינת המשטרה אין חדש תחת השמש. מאז שנת 2000 משטרת ישראל הרגה 51 אזרחים ערבים. לפי הנתונים שברשותנו במשך כל אותה תקופה היא הרגה שני אזרחים יהודים, ומתנדבי משטרה הרגו יהודי נוסף. משמע – המשטרה הורגת ערבים פי 17 יותר מאשר יהודים. היות וערבים מהווים רק 20  אחוז מהאוכלוסיה זה אומר שהיא נוטה להרוג פי 64 יותר ערבים.

אפילו אם נחשב לפי שיעור היתר של ערבים המורשעים בפשיעה אלימה, שהוא נתון מוטה גזע מלכתחילה, מקבלים שהמשטרה הורגת פי 20 יותר ערבים מאשר יהודים. (לשם השוואה, בארצות הברית המשטרה הורגת אפרו-אמריקאים בשיעור ממוצע גדול פי 4 יותר מאשר לבנים, כשאחוזם באוכלוסיה הוא 13.5 אחוז). "המשטרה מתייחסת לאזרחים כאל איום דמוגרפי למדינה", אומר עו"ד מחאמיד. "אני לא אוהב להשוות, אבל משטרת ישראל מוכיחה שוב ושוב שיש לה יחס שונה לאזרחים מסוגים שונים".

תרבות השקר במשטרה שהביאה, למשל, לאי-הגשת כתב אישום במקרה הריגתו של אסיל עאסלה, לא השתנתה גם היא. ב-31 באוגוסט 2014 שוטרים ירו שוטרים כדור ספוג בראשו מוחמד סנוקרוט בן ה-16 ממזרח ירושלים, שמת מפצעיו שבוע לאחר מכן. המשטרה טענה אז כי סנוקרוט נורה ברגלו בכדור ספוג, ברח ומעד, וכך נפגע בראשו. בבית החולים התברר כי מדובר בשקר. באופן אירוני השימוש בכדורי ספוג החל לאחר מסקנות ועדת אור, כלקח בשל הקטלניות של ירי כדורי גומי, אך השימוש שהמשטרה עושה בכדור הספוג בניגוד לנהלים, השמור רק לערבים לפחות במעשה, התברר כקטלני לא פחות.

גופתו של מוחמד סנוקרוט מונחת לפני מסע הלוויתו, מזרח ירושלים, ה-8 לספטמבר, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

גופתו של מוחמד סנוקרוט מונחת לפני מסע הלוויתו, מזרח ירושלים, ה-8 לספטמבר, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ב-14 בינואר השנה ברהט ירו שוטרים למוות בסאמי אל-ג'עאר, צעיר בן 22, בעת שחזר מעבודתו. השוטרים טענו כי הירי בוצע לאוויר, למרות שפגע בגופו של הצעיר, אבל לא רק השוטרים שנכחו במקום שיקרו אז: ניצב יורם לוי, מפקד מחוז דרום, צוטט כשהצהיר כי "סאמי אל-ג'עאר נעצר כשהיה ברכב עם סוחרי סמים והיה אחד מהעצורים באותו ערב. ההמון ביקש לשחרר אותם והשוטרים, ששמעו ירי באזור, הרגישו מאוימים. באירוע הייתה סכנת חיים לשוטרים, והם ביצעו נוהל חילוץ במהלכו ירו באוויר". סאמי אל-ג'עאר לא היה ברכב וכלל לא היה קשור לאירוע.

עד היום לא הוגש כתב אישום בתיק, לאחר השעיה קצרה השוטר הוחזר לעבוד בסמיכות למפקד המחוז. אותו מפקד מחוז היה המועמד המוביל להתמנות לסמפכ"ל עד אשר החליט לפרוש. כאילו מעורבות בהרג ערבים הוא תנאי הכרחי ואולי גם מספיק לתפקיד. "מי שמתקדם במשטרה זה מי שפוגע בערבים", מסכם עו"ד מחאמיד, בהמשך לאירועי אוקטובר 2000 הוא אומר: "בנצי סאו קודם, הקפאת הדרגה הזמנית שלו אחרי הרג 13 המפגינים הייתה סמלית בלבד. הוא כמעט נהיה מפכ"ל".

ועדת אור הדגישה כי המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה את התובנה שהציבור הערבי בכללו אינו אויב שלהם, וכי אין לנהוג בו כאויב. אך זה לא המצב גם היום. מקרה הריגתו חיר חמדאן בכפר כנא, למשל, שנורה למוות בשעה שלטענת המשטרה החזיק סכין אך הפנה את גבו אל השוטרים, שטענו כי חשו בסכנת החיים, תחושה שלעולם לא היו חשים ביישוב יהודי, וכמו במקרה של רהט בו לא היו יורים לתוך קהל בני אדם. גם אם חמדאן החזיק סכין, המציאות היא שבמקרים רבים גם יהודים מאיימים בסכין על שוטרים, אך הם לא נורים. דוגמה מצוינת לאיפוק כזה אפשר למצוא אצל קצין שהיה קורבן ללינץ' במאה שערים, שמשות מכוניתו נופצו, אך הוא לא ירה והרג אף אחד. דוגמאות נוספות קיימות למכביר, ובכולן כאשר מדובר ביהודים האיפוק ושיקול הדעת גובר על הצורך לירות.

אחת הסיבות לכך, אומר עו"ד מחאמיד, היא חוסר ההשלכות לשוטרים הפוגעים באזרחים ערבים. על פי נתוני משרד המשפטים, 93 אחוזים מהתיקים על אלימות שוטרים שהוגשו למח"ש נסגרו, רובם ללא חקירה כלל. זה לא רק נותן אור ירוק לשוטרים להשתמש באלימות נגד פלסטינים אלא ממש נותן להם גיבוי ומעודד אותם לעשות את זה. מבחינה משפטית: כשנותנים למפקד האירוע סמכות להשתמש בכוח קטלני בעצם פוטרים אותם מאחריות פלילית, הוא יידע שלא יקרה לו דבר אם יהרוג אזרחים ואז יטען שחשש לחייו.

בעיני המשטרה – אסור לערבים להפגין. הם מסתכלים על הפגנות של ערבים כעל משהו פסול, אומר עו"ד מחאמיד, המשטרה לא בוחלת באמצעים הכי קשים כדי לפזר הפגנות של ערבים. היחס שונה לחלוטין מהפגנות של יהודים, אמצעי פיזור ההפגנות השתנו מאז אוקטובר 2000, אבל האלימות נשארה.

הנהלים המאפשרים הסלמה ברמות הכח המשטרתי, מספר עו"ד מחאמיד, ברורים מאוד, ולפחות כשמדובר ביהודים הם נשמרים באדיקות: רמה א' – נוכחות בלבד, ללא שימוש בכח; רמה ב' – הפעלת כח פיזי בידיים, כולל דחיפות ; רמה ג' – אלות, סוסים, מכת"ז ; רמה ד' – רימוני הלם וגז מדמיע. מעבר משלב לשלב מותר רק באישור מפקד מחוז או סגנו. כשמדובר באוכלוסיה הערבית, המעבר לשלב הרביעי מהיר מאוד.

> מפגינים באום אל-חיראן: אם המדינה תמשיך לשים עלינו פס נחריף המאבק

משתתף בהלווית סמי אל-ג׳עאר נעזר בקרוב לאחר שנורה בכדור גומי בעינו, רהט, ישראל, 18 לינואר, 2015. רכב משטרה שנכנס לתוך מסע ההלוויה של אל-ג׳אר, נקלע לעימות והחל לירות כמויות גדולות של תחמושת חיה וגז מדמיע. במהלך האירוע נהרג אדם נוסף, סמי אל זיאדנה, בן 42, ונפצעו מעל 40. אקטיבסטילס

משתתף בהלווית סמי אל-ג׳עאר נעזר בקרוב לאחר שנורה בכדור גומי בעינו, רהט, ישראל, 18 לינואר, 2015. רכב משטרה שנכנס לתוך מסע ההלוויה של אל-ג׳אר, נקלע לעימות והחל לירות כמויות גדולות של תחמושת חיה וגז מדמיע. במהלך האירוע נהרג אדם נוסף, סמי אל זיאדנה, בן 42, ונפצעו מעל 40. אקטיבסטילס

הדעה כאילו ערבים הם האויב לא מפתיעה כשבראש המערכת עומד ראש ממשלה אשר ביום הבחירות מסית עם הסיסמה "ערבים נוהרים לקלפי" ומסמן אותם כך כאויב, ופועל להקל ההוראות הפתיחה באש בניגוד גמור להמלצות ועדת אור. "המדינה מתיימרת להיות דמוקרטית אבל מתקנת תקנות על בסיס דמוגרפי", כינה את זה עו"ד מחאמיד. ראש הממשלה משתמש באלימות במזרח ירושלים כדי להסית נגד ערבים בהדגשתו כי פקודות אלו ישמשו "גם בגליל ובנגב", רוצה לומר: ערביי הגליל והבדואים בנגב.

מעצרים רבים של אזרחים ערבים נועדו כדי להפחיד, כדי לבסס אדנות. באחת ההפגנות האחרונות שהיו בעכו אחרי שריפת משפחת דואבשה נעצר קטין, מספר עו"ד מחאמיד, שנכח בעת חקירתו שנערכה באישון לילה. בזמן שהוא נחקר על העבירה בה הוא חשוד, מספר מחאמיד, נזפו השוטרים בקטין על כך שהוא משתתף בהפגנות, שאלו מי משלם לו כדי להפגין, מי מימן לו את ההסעה, ואז איימו על אמו ואמרו לה "את עובדת בפלאפון – למה את יוצאת נגד המדינה?"

במקרים רבים אחרים השוטרים לא שואלים על מנת לחקור את העבירה, אלא על האידאולוגיה הפוליטית. זאת ועוד, ממשיך עו"ד מחאמיד: "אחרי ההפגנות של היהודים בהתנתקות ביקשו להם חנינה, לעומת זאת כשמדובר בערבים כל שרשרת הפיקוד, עד שרת המשפטים, דורשים להחמיר בענישה ולא לוותר. איפה השוויון בפני החוק?"

הפערים רק ממשיכים להתרחב

ועדת אור עסקה, במסגרת המנדט שניתן לה, גם בפערים בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים. בחרנו לכתוב בקצרה על שלוש אספקטים, אך הנושא רחב בהרבה וראוי לכיסוי מעמיק הרבה יותר:

חמשת הישובים הראשונים בשיעור האבטלה הם בדואים

אם בעת פרסום מסקנות הוועדה עמד השכר הממוצע של עובדים ערבים על 73 אחוז מהשכר הממוצע, הרי שב-2013 הוא עמד על 67 אחוז בלבד. במקום עליה- ירידה של 7 אחוזים. אם בשנת 2000 שיעור המשפחות הערביות מתחת לקו העוני היה 42.9 אחוז, הרי שב-2012 הוא כבר עמד 54.3 אחוז – עליה של מעל 10 אחוז בעוני, בזמן ששיעור המשפחות העניות באוכלוסיה היהודית דווקא ירד. במזרח ירושלים המצב חמור עוד יותר, כאשר 75 אחוז מתושבי מזרח העיר עניים, ובפרט 84 אחוז מהילדים שם. לא רק שהפער לא נסגר, אלא אף התרחב.

ישראל מתהדרת בשיעור אבטלה סביב ה-5.5 אחוזים, אבל השיעור הנמוך כביכול מסתיר מציאות קשה של אבטלה ביישובים הערבים. כאשר בודקים את שיעור דורשי העבודה לפי יישובים, מגלים כי 30 היישובים בהם האבטלה היא הגבוהה ביותר הם ערבים, ולקיה בראשם עם אחוז אבטלה של יותר מ-43 אחוזים. היישוב היהודי הכי קרוב לכך הוא ירוחם בו שיעור האבטלה כמעט שליש מכך. חמשת הישובים הראשונים בשיעור האבטלה הם בדואים, כולם מעל ל-30 אחוז ושם המצב עתיד להחמיר לאור תוכניות הממשלה לעקירת התושבים הבדואים מבתיהם וממטה לחמם ויישובם מחדש בעיירות העוני.

בסיכום מסקנות הוועדה נכתב במיוחד כי "תשומת לב מיוחדת יש להפנות לתנאי חייהם ומצוקתם של הבדואים. אין עוד מקום להתעלמות מנושא זה או לדחיקתו לשוליים. על המדינה, באמצעות דרגיה הבכירים ביותר, לפעול לסגירת הפערים בהקדם באופן נחרץ וברור, תוך קביעת יעדים ברורים ומוחשיים, ולוחות זמנים מוגדרים". אולם מלבד תוכניות לנישולם של הבדואים מבתיהם דבר לא נעשה, ואלו חיים ברובם עדיין ביישובים לא מוכרים ללא מים זורמים, חשמל או מערכת חינוך מתפקדת. הסיבה המרכזית לתוכניות נישול אלו היא בדיוק העובדה שגם הבדואים נחשבים לאויב, שאין להפקיד בידיו שטחים נרחבים של הדרום הישראלי.

> ישראל מגייסת משת"פים בסיטונאות, החברה הערבית משלמת את המחיר

הכפר הבדואי הבלתי מוכר אֻםּ אַל-חִירָאן (יותם רונן/אקטיבסטילס)

הכפר הבדואי הבלתי מוכר אֻםּ אַל-חִירָאן שעומד בפני פינוי (יותם רונן/אקטיבסטילס)

כל בניה ערבית היא לא חוקית

זהו תחום עליו ועדת אור שמה דגש מיוחד. שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות הם כ-3.4 אחוז משטחי המדינה למרות שהאוכלוסייה הזו מונה כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה. אף שמאז קום המדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה, שטחי הבנייה למגורים נשארו כמעט ללא שינוי. ברשויות המקומיות הערביות הצפיפות הכללית היא 654 מ"ר לנפש, לעומת 3,855 מ"ר לנפש ברשויות המקומיות היהודיות. אף יישוב ערבי לא הוקם מאז 1948, כאשר באותה תקופה הוקמו יותר מ-700 יישובים יהודיים. בשנים 2011-2001 רק 8.5 אחוז מהקרקעות ששיווק מינהל מקרקעי ישראל לצורכי מגורים הוקצו לאוכלוסייה הערבית, וזאת למרות שיעורם הכפול ויותר באוכלוסיה.

היישובים הערבים סובלים מאפליה בתשתיות, בתחבורה ובתכנון. מדיניות חונקת זו משפיעה על כל תחומי החיים, מביאה להפללת כל בניה ערבית כלא חוקית ונתונה תמידית לסכנת הריסה. שטחי השיפוט הקטנים ואי הימצאותם של אזורי תעשיה בהם גורמים לכך שליישובים הערבים אין כמעט הכנסות מניבות.

אפליה בחינוך, מאבק בזהות

בממוצע תלמיד יהודי מקבל 11 אחוז יותר שעות לימוד מתלמיד ערבי. תלמיד יסודי מרקע סוציו-אקונומי חלש במגזר הערבי מקבל 28 אחוז פחות מאשר תלמיד דומה במגזר היהודי. עשרת בתי הספר בישראל המקבלים את התקציב הגבוה ביותר הם יהודים, תשעה מהם דתיים, לעומת עשרת בתי הספר בעלי התקצוב הנמוך ביותר, שהם, ניחשתם נכון, בתי ספר ערבים. ואגב, אלה נתונים שאפשר לדבר עליהם אך ורק בשל ההפרדה הגזעית בבתי הספר בישראל אשר מראש אחראית לפערים. המסגרות החינוכיות המשותפות ליהודים ולערבים ספורות ומספרן זניח.

הבדלי תקצוב אלו גורמים לכך כי הישגי התלמידים הערבים נופלים ב-16 אחוזים מאלו של יהודים, ושיעור הערבים המגיעים למערכת ההשכלה הגבוהה הוא כמחצית משיעור היהודים. לכן לא רק שהתקציבים צריכים היו להיות משווים לאלו של יהודים, ערבים  היו צריכים לזכות לתקציבי יתר לצורך סגירת הפערים, פערים שתלמידים אלו יסחבו איתם כל חייהם.

לצד האי-שוויון בזכויות הכלכליות להן זכאים אזרחים ערבים הדגישה הוועדה כי "תפקידה של המדינה בעניין זה אינו מצטמצם לעניינים חומריים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד". אכן אבחנה חשובה, שממשלות ישראל מתעלמות ממנה בהפגניות. המאבק של ממשלות ישראל בזהות הערבית ושלילתה רק מחריף בשנים האחרונות, ובא לידי ביטוי בין היתר בסנקציות על מי שמזכיר את הנכבה הפלסטינית, בניסיון פגיעה בשפה הערבית, ובהשקעה מזערית בתקצוב תרבות ערבית.

מחכים לגפרור

היחסים בין רוב למיעוט, בטח כאשר מדובר במיעוט לאומי, מאתגרים מאוד בכל מקום בעולם. עוד יותר מכך בישראל, כאשר מכניסים למשוואה את השלטון הצבאי הישראלי על 2.5 מיליון פלסטינים בגדה המערבית. מהנתונים אשר מראים כי קשה למצוא תחום בו הפערים לא נשמרו או הוחמרו עולה תמונה מדאיגה.

מעבר לנתונים האווירה הציבורית, רטוריקת הפוליטיקאים האלימה של הימין (וגם לא מעט פוליטיקאים מהשמאל הציוני) המדברים על ערבים כ"איום דמוגרפי", לצד מערכת אכיפת חוק גזענית, מראים כי קיימת סכנה ממשית שאירועים אלו יחזרו וביתר שאת.

אי אפשר לדעת מה יהיה הגפרור שיצית את חבית חומר הנפץ הזו. יתכן כי הוא יהיה יישום תוכנית נוספת לנישול הבדואים בנגב, גל הסלמה נוסף בגדה המערבית, או ירייה בודדת של שוטר באזרח ערבי בתוך שטחי ישראל. יתכן אפילו שהאירועים האחרונים הם תחילתו של גל כזה ואנו עדים לסופו של אותו "סטטוס קוו" המקודש של הימין, בדומה למאורעות שהציתו את אירועי אוקטובר 2000. כל עוד לא יסגרו הפערים עם רצון כנה ואמיתי, תמשיך חבית החומר נפץ של אי שוויון והאפליה הממסדית והמכוונת של האזרחים הערבים בשל מוצאם לאיים על המשך קיומנו בשלום בארץ הזו.

> למה אני בעד המוראביטאת

על כיבוש, דיכוי, היסטוריה ומה שביניהם

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

אנחנו כותבים בשבילך. שיחה מקומית תלויה בתרומתך. עזרו לנו להמשיך לכתוב | לחצו כאן
silencej89sjf