בעלי חשיבה שאינה מדעית הם גם מי שמתקשים להבין את הנקרא, ולכן חשופים יותר להשפעת דמגוגיה ומידע כוזב. איתמר בן גביר מדבר בפני תלמידים באירוע בחירות דמה בבית הספר בליך, ספטמבר 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אם נדמה לכם שרבים בישראל מגבשים עמדה לפי תחושת בטן יותר מאשר בעזרת שכל ישר, או שהם נאמנים יותר לאמונות ולדעות ופחות לממצאים ולעובדות – אתם לא טועים. מחקר פיזה האחרון, שבחן את הדרך שבה תלמידות ותלמידים מבינים מדע, מאשר זאת.

מתברר כי בכל הקשור לאיכות החשיבה המדעית, ישראל נמצאת הרחק מתחת לממוצע המדינות, בקרבה רבה למדינות הנחשלות בעולם. זאת לאחר שבעשור האחרון חלה נסיגה באיכות החשיבה המדעית בישראל, בהיקף שיא ביחס למדינות אחרות.

וזאת לא רק השאלה מי יהיו מדעני העתיד. בעלי חשיבה שאינה מדעית הם גם מי שמתקשים להבין את הנקרא, ולכן חשופים יותר להשפעת דמגוגיה ומידע כוזב. הדמוקרטיה בסכנה, לא רק מוסדות המחקר.

במחקר פיזה שהתפרסם לפני כחודש, התבקשו הנבחנים (תלמידות ותלמידים בכיתות ט'-י') לסמן את מידת הסכמתם לסדרת היגדים הנוגעים לתפיסתם את המדע. למשל: "תשובות טובות מבוססות על ראיות ממגוון רחב של ניסויים"; "יש לאמת מידע המגיע ממקור אחד באמצעות מגוון מקורות אמינים אחרים לפני שמקבלים אותו כאמת"; "תגליות חדשות עשויות לשנות את מה שמדענים תופסים כאמת"; "עלינו להסתמך יותר על מחקרים מדעיים ופחות על אינטואיציה".

בהיגדים מסתתרים שני עקרונות מרכזיים של המדע: חיפוש אחר מקורות מידע רבים ומהימנים, והסתמכות על ראיות בהסקת מסקנות ובגיבוש עמדות. שני יסודות אלה נקבעו כבר ב-1624, כאשר פרנסיס בייקון הגדיר לראשונה את דרך

אז כמה התקדמנו בין מחקר 2022 למחקר 2025, בשנים שבהן כיהן יואב קיש כשר החינוך? אפילו לא באחוז אחד. שר החינוך יואב קיש בביתו שברמת השרון, אוגוסט 2024 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

משרד החינוך דוחף את בתי הספר להצטרף אל תוכנית 720, המקדמת שימוש בבינה מלאכותית בהוראה ובלמידה. מאמץ רב מושקע בהפקת סרטוני תדמית של שר החינוך יואב קיש, שבהם הוא חוזר ומצהיר שישראל נמצאת "בשורה הראשונה של המדינות המובילות בעולם בהטמעת בינה מלאכותית בחינוך". נו – יצאנו לבדוק.

במחקר פיזה הבינלאומי שהתפרסם לפני כחודש נבדקו האמצעים הדיגיטליים העומדים לרשות בתי הספר והיקף השימוש בהם. נמצא כי במערכת החינוך בישראל יש 6.7 מחשבים לכל עשרה תלמידים, נתון המציב אותה במקום ה-42 בדירוג המדינות. בעשר המדינות המובילות, אלה שאכן נמצאות בשורה הראשונה, יש בבתי הספר 12.6 מחשבים לכל עשרה תלמידים, כמעט פי שניים מאשר בישראל.

עוד נבדק במחקר כמה מחשבים המחוברים לרשת אינטרנט חזקה ויציבה עומדים לרשות המורות והמורים. במדד זה ממוקמת ישראל במקום ה-52 בעולם (!), עם 6.4 מחשבים לכל עשרה מורים – מעט יותר ממחצית הממוצע בכלל המדינות (11.6 מחשבים), וקצת יותר משליש מהממוצע בעשר המדינות המובילות (17.2 מחשבים).

עוד נשאלו מנהלות ומנהלי בתי הספר עד כמה איכות האמצעים הדיגיטליים תומכת בהוראה ובלמידה. מתברר כי 41% מתלמידי ישראל לומדים בבתי ספר שבהם המחסור באמצעים דיגיטליים פוגע בהוראה ובלמידה. שיעור דומה מהתלמידים (40%) לומדים בבתי ספר שבהם איכותם הירודה של האמצעים פוגעת בהוראה ובלמידה (ראו תרשים).

במדד זה ניכר פער לרעת בתי

כמעט רבע מהתלמידים בישראל מדלגים על שאלות או מנחשים את התשובות. תלמידים מסתכלים על תוצאות מבחני הבגרות (צילום אילוסטרציה: פלאש90)

עם פרסום תוצאות מבחני פיזה לפני כחודש, הוצפנו בשלל הסברים נחרצים לנסיגה בהישגים. האשימו את המלחמה, את ההורים, את הטלפונים, את המשמעת, את המורים, את שר החינוך ומי לא. אומנם בדוח פיזה עצמו נכתב: "ממצאי המחקר אינם מצביעים על הסבר פשוט ויחיד לירידה בביצועים", אבל בעולם פופוליסטי, ועוד ערב בחירות, זה לא ממש הפריע למגיבים.

אז כדי לבסס מסקנה מושכלת, נתחיל בכך שהירידה בהישגים אינה תופעה ייחודית לישראל. כפי שניתן לראות בתרשים המצורף, השינוי בהישגי תלמידי ישראל לאורך השנים דומה לשינוי שחל בכל העולם: מגמות ירידה ועלייה קלות עד שנת 2012, ומאז ירידה מתמשכת. אומנם בישראל התנודות קיצוניות יותר, אבל הן לא מספרות סיפור שונה. לכן, כדי להסביר את הנסיגה בהישגים, לא די במה שקורה בישראל; נדרש הסבר גלובלי.

בדוח המחקר של פיזה מוקדש פרק לדיון בנושא, וכאמור, לא נמצא בו הסבר יחיד ופשוט. עם זאת, כמה ממצאים מעידים על ירידה בנכונות של תלמידות ותלמידים להשקיע מאמץ בלמידה ולהתמיד בה לאורך זמן. אחד הממצאים הוא העלייה בשיעור השאלות שהנבחנים דילגו עליהן או שענו עליהן בחופזה, כנראה מתוך ניחוש (ראו תרשים).

אפשר להניח שנבחן מדלג על שאלה משום שהוא מתרשם במבט קצר

מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. טלי גוטליב וסמי אבו שחאדה בבית המשפט העליון בירושלים, בזמן הדיונים על פסילת מועמדים ומפלגות מריצה לכנסת, ב-1 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

על אף הנכונות לשלול מכל נציגי הציבור הפלסטיני את הזכות להיבחר, סמי אבו שחאדה מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. על מה ולמה?

במפלגת "הדמוקרטים" הסבירו שהם כמובן בעד שותפות, אבל "שותפות דמוקרטית אמיתית מחייבת גם קווים אדומים". ומהו הקו האדום? עיקר זעמם של הציונים היה על שני מסרים ששולבו במאמר שפרסם אבו שחאדה למחרת 7 באוקטובר.

המסר האחד הוא שאין להיות מופתעים מההתקפה הפלסטינית מעזה, שכן כל לחץ מתמשך מוביל לפיצוץ מצד המדוכאים. במאמר הוא נוסח כך: "עשרות שנות כיבוש, מצור, סיכול ממוקד של הנהגות, הרג יומיומי של בני אדם וחילול כבודם, רכושם ומקומותיהם הקדושים של בני העם הפלסטיני – כל אלה אינם יכולים אלא להוביל לתגובה. ההפתעה האמיתית היא כושר העמידה של העם הפלסטיני עד שהגיע לנקודת הפיצוץ".

במונחים יהודיים-ציוניים כתוב פה למעשה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, 12).

המסר השני נוגע לצד המדכא: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, גם כוח צבאי קטן יכול להפיל אימפריות של כוח. אבו שחאדה כתב זאת כך: "ישראל וגורמי המודיעין שלה הם בני אדם כמונו. הם אינם יודעים הכול. […] אם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת וברמה הזו, הרי שאחרים יכולים זאת באופן יעיל ופשוט יותר".

בשפה היהודית-ציונית כתוב פה: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים" (תפילת "על הניסים" לחנוכה).

שני