אני פוגשת צעירות בחיג'אב, שאין דבר בלבושן שמסתיר את החיוך, היצירתיות, האומץ, הפתיחות והמצוינות שלהן. אישה רוכבת על סוס בחוף של אשדוד, בעיד אל-אדחא, ב-9 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאז החלה מלחמת ההשמדה בעזה והחברה הערבית כולה מצאה את עצמה תחת מתקפה גזענית ופשיסטית, כמעט שלא מצאתי פנאי לעסוק באחד ה"תחביבים" המועדפים עליי: תליית הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ. תמיד האמנתי שכביסה רטובה ומלוכלכת שנותרת בבית מעלה בסופו של דבר ריח ריקבון; היא אינה מתנקה באמת ולעולם לא תתייבש כראוי.

אני מודה שאני מתגעגעת לדיונים פנימיים ולמחלוקות שאינם מוכתבים על ידי מבול הפשיעה או השיח הצפוי והבלתי נגמר על כינונה – או אי-כינונה – של הרשימה המשותפת. ואז הגיע הסיפור של מַדִינָה.

מַדִינָה חאג', תלמידת י"ב מצטיינת בתיכון הכנסייתי טרה סנטה בעכו, החליטה לפני כשנתיים להתחיל לעטות חיג'אב. אלא שהיא לומדת בבית ספר שעדיין דבק בחוק שקשה להעלותו על הדעת בעולם החינוך של המאה ה-21: איסור על תלמידות לעטות כיסוי ראש שאינו תואם את קוד הלבוש האחיד של בית הספר. זהו אבסורד, בייחוד במוסד המשרת את החברה הערבית, בתקופה שבה סטודנטיות, אחיות ונשים ערביות העוטות כיסוי ראש הפכו יעד למתקפות מצד גורמי ימין קיצוני באוניברסיטאות, באוטובוסים ובמרחב הציבורי.

חאג', שעשתה את הבחירה החופשית הזו, נכנסה אז לעימות שקט ופנימי עם הנהלת בית הספר. הוריה, שאינם דתיים, כיבדו את חוקיו התמוהים של המוסד והגיעו לפשרה שלפיה בתם תלבש קפוצ'ון. במכתב כאוב ורגיש

האמירה שהנגיף אינו מבחין בין ערבי ליהודי היא קלישאה, שמוטעית מכל בחינה. אפילו המאבק המשותף של אנשי רפואה ערבים ויהודים בנגיף אינו הוכחה שכולנו באותה סירה. הסירה של הערבים מפליגה כעת למקומות חשוכים במיוחד.

המצב קשה מאוד: קרוב ל-60 אחוז מהתפוסה במחלקות הקורונה בבתי החולים בצפון היא של חולים ערבים, שליש מהמתים בצפון הם ערבים, עקומת החולים החדשים בקרב הערבים מטפסת באופן חד: מבין 6,991 החולים הערבים המאומתים (נכון ליום חמישי, 10.9.20), 3,527 נוספו בשבוע האחרון.

75 אחוז מהישובים שנמצאים בעוצר לילי לפי מודל הרמזור הם ישובים ערבים. בקרוב לא יהיה צורך לתאר את הישובים הנגועים כ"אדומים". אפשר יהיה פשוט להגיד "ערבים". מפת התפרצות המחלה הולכת ומקבלת גוון אתני, לאומי וגיאוגרפי כמו העוני, הפשיעה וכמו שאר התחלואות והפערים. האם גם בקורונה אנחנו הערבים נהיה החצר האחורית, שמה שקורה בה לא ישפיע על השגרה במדינה?

מרגע התפרצות הנגיף בחודש מרץ, ההסברה לציבור הערבי סבלה מניתוק והזנחה. במסגרת הבהלה הראשונית, לא היה מקום לחשוב על האחר, וגורמי ההסברה דיברו, כהרגלם, אל החזק.

הציבור הערבי שאב את המידע שלו מחומרי הסברה שהתפרסמו בערבית במדינות כמו טורקיה ואפילו סין, שדאגו לחומרים בשלל שפות, ולא ממשרד הבריאות הישראלי. רק באיחור רב מונה במשרד הבריאות דובר ייעודי לחברה הערבית.

מקבלים מאות פניות, אבל אין מוקד בערבית שיענה להם. לקוח ומוכר בחנות בדיר אלאסד (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

מי שמילא את החלל בשלבים הראשונים, ולו בצורה חלקית, היה ועד החירום הערבי שהקימה ועדת המעקב ונוהל על ידי אגודת אלג'ליל. אחמד א-שייח', מנכ"ל עמותת אלג'ליל, מספר כי ללא כל תמיכה או תקציב ממשלתי,

מי שהעניק את התואר "שייח' אלמדינה" לראש עיריית תוניס הבירה לפני 200 שנה, לא ציפה לתסריט הזה: סועאד עבד אלרחים, אשת עסקים מודרנית, מועמדת מטעם מפלגת אלנהדה האסלאמית, עתידה להיות "שייח' העיר" לאחר שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר בעירייה. תוניסיה, המדינה שחוללה את האביב הערבי, ממשיכה לרשום תקדימים. הסוד? חוסן חברתי ופרגמטיות פוליטית.

ב-6 במאי התקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות בתוניסיה מאז המהפכה ב-2011, בחירות חופשיות ראשונות לאחר 50 שנה של בחירות תפורות מראש. זוהי מערכת הבחירות השנייה בעידן האביב הערבי שתוניס מצליחה לשרוד, לאחר שהבחירות הפרלמנטריות ב-2014 הניבו העברת שלטון מוצלחת וחלקה בין המפלגה האסלאמית לליברלים. הבחירות הללו כעת הן לא פחות קריטיות לביסוס מסעה הקשה של תוניסיה לעבר הדמוקרטיה.

המועמדות של סועאד עבד אלרחים הוא אירוע חסר תקדים בתוניסיה, אבל אין זה הסיפור היחיד של הבחירות: זו הפעם הראשונה שהבחירות המקומיות מתקיימות לפי חוק הבחירות החדש מ-2011 שמחייב ייצוג שווה ושריון של 50% מהמושבים לנשים, כולל בהנהגת הרשימות, ולכן התוצאה היא ש-33% מראשי הרשימות הן נשים, ובפועל היום 47% מהנבחרים הן נשים. להבדיל מהבחירות הראשונות לפרלמנט ב-2014, בהן רפורמה זו לא נאכפה בקפדנות וייצוגן של נשים ברשימות לא עלה על 12%.

סיפור נוסף הוא מפלגת אלנהדה האיסלאמית שההמון התוניסאי הדיח מהשלטון ב-2014, שחוזרת לקחת את המקום הראשון, לאחר טרנספורמציה מאסיבית שעברה לכיוון האזרחי והמתינות הדתית. אך המהפך העיקרי והחשוב מכל הוא שהעם התוניסאי מחפש דרך שלישית: בשליש מהקולות זכו מועמדים עצמאיים וחדשים, הבוחרים התוניסאים התנערו מהקיטוב האידאולוגי, מענישים את המפלגות הגדולות, לומדים לבנות פשרות ובריתות חוצות אידיאולוגיות, ומנסים לחזור לסוג של הרמוניה חברתית שידעו בעבר.

האם תוביל בקרוב את תפילת "ליל אלקדר"? סועאד עבד אלרחים (ויקיפדיה,Creative Commons Attribution 2.0 Generic)

הצעה לברוח מהמצור של יום כיפור מגיעה ממקור לא צפוי: מיטב זמרי החתונות והפופ הערבי המקומי נוהרים לבית לחם היום, ערב יום כיפור, שם מתחרים גדולי המלונות על האירוע הנוצץ שככל הנראה נכנס ללוח השנה התיירותי: "מסיבת כיפור" ומיועד למבקרים הפלסטינים שיגיעו מישראל לבלות בעיר.

נראה כי העובדה שפלסטינים אזרחי ישראל רבים בורחים מיום כיפור לגדה המערבית, מהווה הזדמנות עסקית למשוך אותם לסוף שבוע מפנק וקופץ, וכי המלה "כיפור" שמופיעה בשלל ההזמנות לאירועים השונים ללא תרגום לערבית אלא בתעתיק מעברית, היא רק פניה לקהל הלקוחות בשפה שלהם – הערברית הרדודה.

אולי הלגיטימיות הזו שמשתקפת בפרסום המפוזר בבית לחם, נגועה ברצון לחגוג דווקא באותו היום שבו היהודים מורעבים ומתחשבנים עם מצפונם. אבל קשה לזכור מתי לאחרונה נכתב מושג או מועד ישראלי בפרסום פלסטיני בכזו צבעוניות, ניצוץ ופיתוי.

הזמנה למסיבת יום כיפור 2017 בבית לחם