לפרק בספוטיפיי לפרק ביוטיוב

הבחירות הקרובות הן גורליות, ושיעור ההצבעה בחברה הערבית עשוי להיות בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. אלא שבקרב המפלגות הערביות מתקיים ויכוח פוליטי עמוק על מהות ההשתתפות הפוליטית:

בבסיס פעילותן של המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת נמצאת הזהות הפלסטינית, ומתוך כך הן רואות את הדיכוי והאפליה של ערבים בישראל כחלק משלילתה של זהות זו. מול המודל הפוליטי שהן מציעות ניצב זה שמציגה רע"מ, המבקשת לקדם את האינטרסים של החברה הערבית בכנסת תוך התרכזות בזהות האזרחית ודחיקת הסוגיה הלאומית מהשיח.

בפרק הזה של "שיחה מקומית – הפודקאסט" אירחנו את ד"ר לינא דלאשה, היסטוריונית וחוקרת של ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית, המתמקדת, בין היתר, ביחסי המדינה עם האזרחים הפלסטינים בישראל ובתולדותיהם מאז 1948, לשיחה על התפתחותן של שתי הגישות הללו, ועל האופן שבו העימות ביניהן משפיע על אסטרטגיית ההצבעה של הציבור הפלסטיני בישראל.

מראיין: מירון רפופורט

כתבות ומקורות שהוזכרו בפרק לקריאה נוספת –

לקבל את האי-שוויון ולנסות לתקנו מבפנים. הפרויקט של מנסור עבאס / דורון נבות

כולנו פרגמטים. לא זה הוויכוח עם מנסור עבאס ורע"מ / אריז' סבאע'-ח'ורי

ג'עפר פרח פרש, משבר האמון נשאר / בכר זועבי

לכתבות נוספות ב"שיחה מקומית" בנושא מנסור עבאס

לכתבות נוספות ב"שיחה מקומית" בנושא הרשימה המשותפת

הבחירות הן בבחינת הזדמנות בלתי חוזרת ל"טיפש הקטן" לעשות מעשה סכלות בעל משמעות. טראמפ ונתניהו על שלט חוצות בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בשבועות הקרובים יתקיימו בחירות בישראל ובארה"ב. למרות ההבדלים בין המדינות – בגודל האוכלוסייה ובהרכבה ובאתגרים הניצבים בפני מקבלי ההחלטות – קשה שלא להבחין בקווי הדמיון. בשתיהן שוררת תחושה שהשליטה אובדת ושהסדר הולך ומתפרק.

בשתי המדינות האזרחים בסחרור עמוק: מתקשים להבין את המציאות על תפניותיה המהירות ומאבדים יכולת לתכנן את עתידם כדי להגשים את מטרותיהם. בשתיהן התקשורת מוצפת בפרשנויות "מומחים", אך גם המעטים שבהם שמנסים לעשות זאת מתקשים לתת לקוראים, למאזינים או לצופים נקודות אחיזה להבנת התהליכים המתרחשים לנגד עיניהם. להפך, ריבוי ההסברים מחזק את המבוכה ואת חוסר הוודאות.

במאמר זה אנסה לתאר שלושה מרכיבים שיכולים לספק מסגרת להבנת התהליכים המתרחשים במוקדי הכוח בארה"ב ובישראל – טיפשות, בולשיט ורוע – ולהצביע על דרך למנוע התמוטטות מוחלטת של המוסדות שנבנו כדי להגן על שלום העולם ועל רווחת תושביו.

ב-1988 התפרסם באיטליה ספר רזה פרי עטו של קרלו צ'יפולה, פרופסור להיסטוריה של הכלכלה מאוניברסיטת ברקלי, שכותרו "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". הספר תורגם ל-20 שפות וזכה לתפוצה של כחצי מיליון עותקים. נאסים טאלב, סטטיסטיקאי ואנליסט בעל מוניטין מאוניברסיטת ניו יורק (הוגה תיאוריית "הברבור השחור"), סיכם את התרשמותו מהספר בשתי מילים: "ספר מופת".

אדם טיפש, לפי צ'יפולה, הוא מי שגורם הפסד (אובדן) לאדם אחר או לקבוצת אנשים כאשר הוא עצמו אינו מרוויח מכך ואף עלול להינזק; או מי שהתועלת שהוא מפיק זעומה ביחס לנזק שהוא משית על אחרים (לדוגמה, אדם שהורג אדם אחר או כמה אנשים כדי להרוויח 50 דולר). אך מעבר להגדרה, הנראית כפישוט יתר של תופעה נפוצה, תרומתו העיקרית של

הביקורת של מאוטנר נובעת מדאגה לדמוקרטיה ולמעמדו של בית המשפט העליון. הפגנה נגד ההפיכה המשפטית בתל אביב, ב-2 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אבישי בן חיים, כמו רבים מחסידי ההפיכה המשטרית, מדבר מאוטנרית, אך מעוות את התזות המרכזיות שהציג מנחם מאוטנר לפני יותר מ-30 שנה.

מאוטנר, פרופסור באוניברסיטת תל אביב, הוא מההוגים המשפטיים הפוריים והבולטים בישראל בשלושת העשורים האחרונים. ב-1993 פרסם את ספרו הקצר ורב-השפעה, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", שהפך לאבן דרך בדיון על יחסי משפט, פוליטיקה וחברה בישראל.

התזה המרכזית של הספר היא שבשנות ה-80 חל שינוי בבית המשפט העליון. מאוטנר מכנה את שופטיו "ההגמונים לשעבר הליברליים". גם בספרו החדש, "איך הגענו לכאן: מחשבות על מצבה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל" (הוצאת כרמל, יולי 2026), הוא מותח עליהם ביקורת חריפה. בן חיים, לעומתו, מכנה אותם "ההגמוניה" ומשמיט את המילה "לשעבר".

לפי התזה הפוליטית שהציג מאוטנר בספרו מ-1993, לאחר שהמערך איבד את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין ב-1977, נטשו "ההגמונים לשעבר הליברלים" את הזירה הפוליטית שבה הובסו ופנו למערכת המשפט כדי לקדם את ערכיהם ואת האינטרסים שלהם. שם מצאו אוזן קשבת אצל שופטות ושופטים בני אותה קבוצה חברתית – אשכנזית, מבוססת ומשכילה.

לתזה הזו של מאוטנר יש אוהדים רבים במחנה ההפיכה המשטרית, ובן חיים הוא אולי הקולני והגס שבהם. למעשה, הטענה ששופטי בית המשפט העליון השתמשו בסמכותם כדי להגן על הערכים והאינטרסים של ההגמוניה האשכנזית היא הדלק שהניע את גלגלי ההפיכה המשטרית.

ואולם ביקורתו של מאוטנר נובעת מדאגה לדמוקרטיה, לעקרון הפרדת הרשויות ולמעמדו של בית המשפט העליון. בכך היא מנוגדת לחלוטין לעמדותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב

דחיפה לקמפיין הבחירות של הימין הקיצוני. ח"כ טלי גוטליב מרימה קול על יו"ר הרשימה המשותפת, יוסף ג'בארין, בעת הדיון על פסילת יו"ר בל"ד, סמי אבו שחאדה, בוועדת הבחירות המרכזית, ב-23 בספטמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

פסילת המפלגות הערביות מציפה על פני השטח ויכוח פוליטי עמוק, החורג משאלת השתתפותם של האזרחים הפלסטינים בבחירות. הוויכוח מתנהל הן מול הציבור והמפלגות היהודיות הן בתוך החברה הפלסטינית, וממחיש עד כמה מלחמת רצח העם השפיעה על הפוליטיקה בישראל.

טקס פסילת המפלגות הערביות אינו חדש: הוא חוזר על עצמו כמעט בכל מערכת בחירות מאז פסילת תנועת אל-ארד ב-1965. אם יש מכנה משותף לניסיונות הפסילה הללו, הרי שהוא נוגע למעמדו האזרחי והפוליטי של האזרח הפלסטיני. גם כשמפלגות יהודיות מועמדות לפסילה, או כשמאיר כהנא נפסל בסוף שנות ה-80, הטענות נגדן קשורות במידה רבה לתפיסות גזעניות כלפי הציבור הפלסטיני.

פרשת הפסילות הנוכחית ממחישה את ההתפתחות שחלה בהסתה ובניסיונות ההשתקה של הפוליטיקה הערבית. תמיכתה של מפלגת הדמוקרטים בפסילתו של סמי אבו שחאדה ממחישה את רוחב הקונצנזוס הציוני, מאיתמר בן גביר ועד יאיר גולן, שלפיו יש להגביל את חופש הביטוי של הנציגים הערבים.

מה גם שעניינית, אמירותיו של אבו שחאדה מתגמדות לנוכח האמירות הגזעניות שהשמיעו נבחרי ציבור יהודים רבים בשלוש השנים האחרונות – קריאות לגירוש, להרס ולהרעבה בעזה, בגדה ובתוך ישראל. בעוד ישראל מאפשרת מרחב חופש ביטוי המגיע עד כדי התרת דמם של ערבים, הנציגים הערבים נדרשים לשקול כל אמירה שעלולה להתפרש