עזה, כרוניקה של הרעבה
הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה
בימים שלאחר המתקפה הנפשעת של חמאס, ב-7 באוקטובר, על בסיסים צבאיים, קיבוצים, ערים ופסטיבל המוזיקה נובה, הודיעו בתגובה כמה גורמים ישראלים בכירים כי בכוונתם לשלול מהאוכלוסייה האזרחית בעזה את צרכיה הבסיסיים ביותר. באותה עת, למעלה מ-80% מהסחורות שנכנסו לרצועת עזה הגיעו מישראל, אשר הטילה על האזור סגר נוקשה במשך 17 שנים. ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים של הפצצות אוויריות נרחבות, הודיע שר האנרגיה והתשתיות, ישראל כץ, כי הורה לנתק את המים, החשמל והדלק. "מה שהיה," אמר, "לא יהיה".
באותו יום, דרש שר הביטחון, יואב גלנט, "מצור מוחלט" על המובלעת: "לא יהיה אוכל, לא יהיה דלק". (הנימוק שלו הפך מאז נודע לשמצה: "אנחנו נלחמים בחיות אדם"). ב-17 באוקטובר, השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, הדגיש כי "כל עוד חמאס לא משחרר את החטופים שבידיו, הדבר היחיד שצריך להכניס לעזה הוא מאות טונות חומר נפץ של חיל האוויר, לא גרם של סיוע הומניטרי". למחרת, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו במילים חריפות דומות: "לא נאפשר סיוע הומניטרי בצורת מזון ותרופות משטחנו לרצועת עזה".
כל ההצהרות האלה העידו על כוונה לשלול מהפלסטינים בעזה "פריטים חיוניים להישרדותם, לרבות מניעה מכוונת של אספקת סיוע" – ההגדרה המשפטית של "שימוש בהרעבה של אזרחים כשיטת לוחמה", המהווה פשע מלחמה לפי חוקת רומא. בה בעת, העיתונים, תחנות הטלוויזיה והרשתות החברתיות בישראל רווּ קריאות להשמיד את האוכלוסייה, כולה או חלקה: "למחוק" את עזה, "לשטח" אותה, "להפוך אותה לדרזדן". ב-13 באוקטובר – היום שבו הורו הרשויות הישראליות ל-1.1 מיליון בני אדם בצפון עזה להתפנות מבתיהם בתוך 24 שעות – נשיא המדינה, יצחק הרצוג, אמר בפומבי
לא להתעלם, לאהוב את הגר, לשחרר את האדם
סיפור יציאת מצרים הוא לא סיפור "יהודי" בלבד. הוא הצית את דמיונם של משחררים רבים, והיה מקור השראה למאבקים רבים לצדק ולשוויון. המהות העמוקה שלו הוא שחרור ממעגל השיעבוד האינסופי, והציווי המרכזי בו הוא אהבה – לעצמך, לרעך, וגם לגר, למיעוט, לאחר
"לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב ג). זה הפסוק שציטטתי שוב ושוב במסע שלי באוסטרליה, שממנו שבתי לאחרונה. במפגשים עם בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, רבנים ותורמים. לצד מפגשים עם חברי פרלמנט, אירועים ציבוריים ואפילו עצרת לחצי שנה למלחמה בקריאה להפסקת אש.
"לא תוכל להתעלם" כציווי מוסרי (כשהקונטקסט המקורי הוא התעלמות מאבידה שמצאת) מחייב אותנו לא להתעלם מהטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר. מרצח המשפחות. מחטיפת אזרחים מבתיהם וממסיבות. משריפה. מאונס. מההתקפה המכוונת על אזרחים. "לא תוכל להתעלם" גם מ-133 החטופות והחטופים, שנלקחו בכוח לעזה ואינם זוכים לטיפול ראוי, לביקורים, לאור יום.
יש בעולם, וגם במרחב שלנו, יותר מדי אנשים שבחרו להתעלם. שבחרו להאמין שהיה לא היה, או שיש לזה תירוץ. בכיבוש. במצור על עזה. שהגיעו בלופ מרהיב לתמיכה בחמאס, שמפר זכויות אדם ופוגע בישראלים ופלסטינים באופן שיטתי מיום הקמתו.
אבל אותו "לא תוכל להתעלם" מחייב אותנו להסתכל בעיניים חודרות וכואבות גם על כל המתרחש בעזה. אנחנו אלופי העולם בהתעלמות. במשך שנים ארוכות אנחנו מתעלמים מהכיבוש, מהמתרחש בעזה ובגדה המערבית. אנחנו מתעלמים מהצורך להגיע להסדרים עם החברה הפלסטינית ונציגיה. מ-2014 אנחנו, תושבי הנגב המערבי, מתחננים להסדרה שתכלול שיקום תשתיות בעזה ושקט לילדינו בגבול; להכנסת עובדים עזתים ולהשבת המו"מ עם הרשות הפלסטינית, במטרה להגיע להסכם ולפתרון לסכסוך. ממשלות נתניהו התעלמו מאיתנו.
מאז 7 באוקטובר רובנו מתעלמים מהמתרחש בעזה. אם נקבל את המספרים שפרסם הצבא, שלפיהם הוא הרג בעזה יותר מ-12 אלף אנשי חמאס וגיהאד אסלאמי, הרי המשמעות היא שבעזה נהרגו יותר מ-20 אלף
עזבתי את עזה, אבל המלחמה עדיין לא עוזבת אותי
יצאתי משג'אעייה, עברתי מחסום של הצבא הישראלי, וביליתי כמה שבועות באוהל ברפיח בדרך לעזוב את הרצועה. אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם יקרה משהו למשפחתי בזמן שאיני שם
כשעזבתי את רצועת עזה, מוקדם יותר החודש, הרגשתי בעיקר חרדה וכעס. אפילו עכשיו, כשאני בקהיר, המצפון שלי עדיין מציק לי. איך יכולתי לנטוש את אימי, את אבי ואת אחיי שנותרו בתוך הסבל הזה? איך יכולתי לעזוב אותם לשאת את עול המלחמה לבדם, בזמן שאני בורח למקום מבטחים, מנסה להציל את עצמי מרסיסי ההרס הזה?
זו היתה החלטה קשה מאוד, שחצתה את גבולות הכאב והצער. לא עזבתי מאחור רק פיסת אדמה, אלא את השורשים שלי, את הזהות שלי ואת אהוביי. אבל ברגע ההחלטה, הצורך לשרוד גבר על כל דבר אחר, אפילו אם המשמעות היא להשיל מעליי חלקים מעצמי.
אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם משהו יקרה למשפחתי בזמן שאיני שם. אבל במבט לאחור, אני עדיין חש צורך עז להשתחרר, לשקם את עצמי ולרפא את הפגיעות הפסיכולוגיות שספגתי. אולי המסע שלי אינו רק ניסיון בריחה, אלא ניסיון נואש לתקן את מה שנשאר ממני, להציל את מה שאפשר עוד להציל; הסיכוי האחרון שלי לבנות לעצמי חיים חדשים, הרחק מצלילי המלחמה. ידעתי שלא אוכל לעזור למי שסביבי אם לא אצליח קודם לעזור לעצמי.
המלחמה של ישראל בעזה נמשכת כבר יותר משישה חודשים, והיא גוזלת את חיינו בכל יום שעובר. שישה חודשים של הרג, רעב, פחד, עקירה ואובדן הבית. שישה חודשים שלקחו מאיתנו הכל, והרסו את עתידנו. מלחמה היא עניין מתיש נפשית וסוחט פיזית. היא הדבר הכי גרוע שקיים. חיים במלחמה אינם דומים לשום צורת
כן, זה רצח עם
ברוב המקרים של רצח עם, מבוסניה עד נמיביה, מרואנדה עד ארמניה, מחוללי הרצח אמרו שהם פועלים מהגנה עצמית. העובדה שמה שקורה בעזה לא דומה לשואה, כותב חוקר השואה עמוס גולדברג, לא אומרת שזה לא ג'נוסייד
כן, זה רצח עם. למרות שכל כך קשה וכואב להודות בכך ולמרות כל המאמצים לחשוב אחרת, בתום חצי שנה של מלחמה אכזרית לא ניתן יותר לחמוק ממסקנה זו. ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת מכאן ואילך באות קין של "פשע הפשעים", שלא יוכל להימחות ממצחה. ככזו היא תעמוד למשפט הדורות.
מבחינה משפטית אין עדיין לדעת מה יכריע בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, אם כי לאור פסיקותיו הזמניות עד כה ולאור דו"חות הולכים ומתרבים של משפטנים, של ארגונים בינלאומיים ושל עיתונאים-חוקרים, נדמה שהכיוון די ברור.
מאום שמום להאג שמאג: האם הגיע הקץ לחסינות הישראלית?
כבר ב-26 בינואר פסק בית הדין ברוב מכריע (14 מול 2), שייתכן שישראל מבצעת רצח עם בעזה. ב-28 במרץ, בעקבות הרעב המכוון שישראל מטילה על עזה, הוציא בית המשפט צווים נוספים (והפעם ברוב של 15 מול 1, השופט אהרון ברק) הקוראים לישראל לא למנוע מהפלסטינים את זכויותיהם המוגנות על פי אמנת הג'נוסייד.
הדו"ח המפורט והמנומק של שליחת האו"ם המיוחדת למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, הגיע למסקנה נחרצת מעט יותר ומהווה נדבך נוסף בביסוס התובנה שישראל אכן מבצעת ג'נוסייד. הדו"ח המפורט והמתעדכן לפרקים של ד"ר לי מרדכי, המרכז את המידע על רמת האלימות הישראלית בעזה, מגיע לאותה מסקנה. אנשי אקדמיה בכירים ביותר כמו ג'פרי זקס, פרופ' לכלכלה מאוניברסיטת קולומביה (ויהודי עם יחס חם לציונות המסורתית), שראשי מדינות בכל העולם