הפסל המקורי נוצר מתוך ההריסות של המלחמה הקודמת, ונהרס במלחמה באוקטובר 2023. המגדלור בעזה (צילום: שריף סרחאן)

ב-2016 חנך האומן העזתי שריף סרחאן את הפסל שבנה, "מנארת עזה" (מגדלור עזה), פסל העשוי אבנים, בטון ושברי בתים שנהרסו במלחמות ישראל ברצועה. זו יצירה שנולדה מתוך ההריסות עצמן, "ניסיון להפוך את פסולת המלחמה לסמל של חיים, זיכרון, עמידה ואור", כפי שהוא אומר ל"שיחה מקומית".

>> לחלץ את התרבות של עזה מתוך ההריסות

כמעט עשור לאחר מכן הופצץ הפסל ונהרס במלחמה הנוכחית. לאחר חודשים של כאב, בדידות ופליטוּת, מצא עצמו סרחאן בונה את עולמו מחדש על חוף במרסיי שבדרום צרפת, בצל רצח העם שהשאיר מאחוריו. הוא הקים את המנארה מחדש – לא באותו מקום ולא באותו גודל, אך באותה רוח. היצירה, שנבנתה מן ההריסות, הפכה עדות לכך שגם אחרי החורבן הוא מסרב להעלים את עזה. סרחאן אינו רוצה להישאר בגלות; הוא כבר מתכנן את הפסל הבא שלו וחולם שהמנארה תשוב יום אחד לחוף עירו.

המגדלור חזר לעמוד, אבל במרסיי (צילום: שריף סרחאן)

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל

היה זהיר למדי. שר החוץ הצרפתי, ז'אן-נואל בארו, בכנס פריז (צילום: משרד החוץ הצרפתי)

לפני כשבועיים השתתפנו במפגש בינלאומי שנערך בפריז ועסק בתפקידה של החברה האזרחית בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לקראת ועידת ה-G7. זאת השנה השנייה שבה מתקיים הכינוס, שנערך לראשונה בשנה שעברה כחלק מהיוזמה הצרפתית-סעודית להכיר במדינת פלסטין. בחדר אחד התכנסו כ-150 פעילים ופעילות מארגוני שלום וחברה אזרחית מתחומי החינוך, זכויות האדם והתקשורת, לצד שרי חוץ, דיפלומטים ונציגי ממשלות מיותר מ-20 מדינות.

דברים אלה נכתבים משתי נקודות מבט שונות, אך בתוך מרחב אזרחי ופוליטי משותף: פעיל ישראלי ופעילה פלסטינית, שנינו כותבים כאן ב"שיחה מקומית", ושנינו פועלים שנים בארגוני חברה אזרחית המשתדלים להחזיק חזון אחר מול מציאות של מלחמה, הרג, הפרדה וייאוש. ואחת אל-סלאם – נווה שלום ומערכת החינוך הדו-לשונית של הכפר מצד אחד, ותנועת "ארץ לכולם" מצד שני.

המפגש בפריז הזכיר מפגשים רבים מסוג זה שנערכו בעבר: הרבה דיבורים על שלום ועל שתי מדינות, שנראים מנותקים מהמציאות על רקע השמדת העם והחורבן בעזה, ועכשיו גם התוקפנות בלבנון, ועל רקע המאמץ המשולב של הממשלה, הצבא והמתנחלים למוטט את מה שנשאר מהרשות הפלסטינית.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

 

למעלה חיי יהודים, אחר כך חיי בעלי חיים, ולמטה חיי פלסטינים. רועה צאן משקה את הכבשים שלו בח'ירבת טאוויל ליד שכם, מאי 2026 (צילום: אורן זיו)

היום חוגגים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי את חג הקורבן, החג "הגדול" של המוסלמים. החג הקטן שלנו הוא אל-פטר, שלפניו צמים שלושים יום כדי לזכות בשלושה ימי חג.

מיליוני מתפללים במכה שבסעודיה עולים היום (רביעי) על הר ערפאת כחלק מטקסי העלייה לרגל (אל-חג'), כהכנה לחג הגדול, המציין את סיפור הקרבתו של איסמאעיל (ישמעאל) בידי אביו אברהם, על פי בקשתו של אלוהים. ברגע האחרון, כשאברהם עומד במבחן בין אהבתו לבנו ובין נאמנותו לרצון האל, הכבש מציל את חיי הנער, ואברהם מקבל ציון עובר על עוצמת אמונתו באלוהים.

>> חג הקורבן מוכיח עד כמה אנחנו דומים, בני דודנו היהודים

אקט ההקרבה של הכבש כדי שבני האדם יחיו, יאכלו וישמחו מלווה את התודעה המוסלמית. אנחנו שוחטים כבש בחג הזה כדי לזכור שאלוהים בחר בחיים ולא במוות.

לפי התפיסה הזו, לחיי אדם יש ערך נעלה יותר מחייהם של בעלי חיים. אבל בפלסטין היום המצב שונה. למתנחלים יש גרסה מעודכנת של סולם ערך החיים: למעלה חיי יהודים, אחר כך חיי בעלי חיים, ולמטה, בתחתית הסולם – חיי פלסטינים.

השיחה מגיעה אליך רוצה

"אני רוצה חלון פתוח בגדר הזאת. אני רוצה להרגיש אישה חיה". נשים בעזה, ב-20 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מושירה ואני לא הכרנו לפני המלחמה. מדי פעם הייתי מאזינה לדבריה ברדיו א-שמס, שם סיפרה מדי חודש מה עובר על תושבי עזה בצל המלחמה. במילים פשוטות של אם לשני ילדים, היא תיארה איך היא ובני משפחתה שורדים את הזוועות: ההפגזות, העקירה המתמשכת וסיפורים אינסופיים של אובדן והרעבה.

יצרתי איתה קשר והתחלנו לדבר מדי פעם בקיץ 2025, כשהמלחמה בעזה הגיעה לשיאה. אחרי חודשים ארוכים של סגר הרמטי על צפון הרצועה, החלו לטפטף לרשת תמונות של גופות ילדים שמתו מרעב, ושל גברים ונשים שעצמותיהם הבולטות והגרומות סיפרו את כל הסיפור.

>> למרות הכל, רוצים לחזור: מסע הייסורים של השבים לעזה 

באותם ימים סיפרה מושירה שהחלום של בתה הוא להחזיק שוב בננה ביד, כמו פעם. למושירה עצמה היה חלום שאפתני יותר: "אני רוצה לראות את האדנית עם צמחי הריחן והנענע שלי. זה החלום שלי: לעמוד במטבח, להסתכל מהחלון ולראות את האופק ואת הים של עזה. בדירה הקטנה שלנו, שכל חיינו שילמנו עליה משכנתה. בעלי ואני עבדנו קשה, ורק לאחרונה התחלנו להשתחרר קצת מעול התשלומים. התחלתי לחסוך כסף מזומן בצד כדי לקנות אוטו צנוע שיעזור לי להתנייד עם הילדים ולעבודה. זה היה הפרויקט הסודי שלי".

השיחות שלנו התארכו בכל פעם שקליטת האינטרנט ריחמה עליה ועליי, והחזירה אותה לרגע אל העולם שלנו. איני יודעת להסביר את הקשר הרוחני הזה עם אישה שמעולם לא פגשתי, אבל הסיפורים שלה דמו כל כך לסיפורים של אימי וסבתי, עד שהדמיון התחיל להפחיד את שתינו.