אבל של שמאלנים
לפעמים זה מרגיש כאילו זה מבחן. האם עכשיו השמאלנים יהיו באבל. האם עכשיו הם יגידו שכואב. האם הם יעזו להעביר ביקורת על המלחמה גם עכשיו כשחיילינו מתו.
אז כן, לי כואב. אני יודע שלא לכולם, בהכרח, אבל לי כואב. מהרגע ששמעתי בבוקר על הזוועה, והייתה אבן על הלב ותפילה שזה רק לא יהיה החברים שאני יודע ששם, והקלה חלקית כשהתברר שלא, ושוב נורא כשמתברר שחבר של חברה יקרה. כואב, אבל לא רק עליהם, מה לעשות. גם על עשרות הרוגים פלסטינים בלילה הזה. כן. מותר לכאוב גם ככה. להתאבל על כל מוות באשר הוא. וזה לא מפחית.
ולא רוצה לעמוד במבחן. לא רוצה להתגונן. רוצה שמחרחרי המלחמה יתגוננו. שהם יסבירו את את עצמם. שהם יגידו, בחשבון אחרון, למה זה היה נכון. למה ההרוגים כולם, של היממה האחרונה והחודש האחרון, היו נחוצים יותר או מוצדקים יותר מאלה של עמוד ענן או עופרת יצוקה או גשמי קיץ או חורף חם או אולי הפעם, או של המבצע הבא שבוא יבוא עוד שנה או עוד שלוש אם לא נפסיק עם מדיניות המצור והמלחמה ונתחיל להתייחס לאנשים בעזה כאל בני אדם ונשב למשא ומתן לשלום אמיתי. שבנימין נתניהו יוכיח שאכפת לו מהחיילים ומהאזרחים. שיאיר לפיד יעמוד במבחן. שציפי לבני תעשה שזה לא יקרה שוב.
ואני נזכר בביקור שלי בצפון אירלנד לפני שנה. במהלך הביקור פגשתי את זמר המחאה טומי סנדס, שסיפר לי את הסיפור הבא: כמה שנים אחרי הסכם בלספט ("יום שישי הטוב") הוא ארגן מפגש בין יוצאי המחתרות, ה-IRA והלויאליסטים, אנשים שנלחמו זה בזה, הרגו זה את זה וישבו בכלא. כשהגיעו, סירבו ללחוץ ידיים זה לזה. במפגש הגיע לשיר פיט סיגר. הוא שר את השיר "לאן הלכו הפרחים כולם", שיר אמריקאי לזכר הנופלים, וראה את אלה גם אלה שרים ובוכים. בסוף האירוע אמר סיגר לסנדס: "מבחינתי הם לא צריכים ללחוץ ידיים. אם הם יכולים לשיר ולבכות ביחד, זה מספיק". הלוואי ויבוא היום הזה כאן.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
