השירות הציבורי היחיד שגדל בישראל הוא מערך התעמולה

כחלק מהמאמץ המלחמתי, מתפרסמת ב-ynet כתבת יח"צ על איזו זרוע חדשה במערך ההסברה הישראלי. הסברה היא כמובן שם מכובס לתעמולה. לא צריך להיבהל מזה – כל המדינות עושות תעמולה, רק שזו בישראל התנפחה לממדים מפחידים. יש מערך תעמולה במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ (שם היא אמורה לשכון) ומערך אגרסיבי במיוחד אצל דובר צה"ל, והסוכנות היהודית, וגם לשכת העיתונות הממשלתית עושה הסברה, ושר התיירות, ועוד ועוד.

הכתבה ב-ynet מתארת ארגון של 400 מתנדבים (!), בשלושים שפות, שמפעיל המרכז הבין תחומי בהרצליה. מי שמסתובב קצת בטוויטר ורואה שכל הדיון מובל על ידי כמה עשרות מצייצים מבין איזו כמות פסיכית זו, שעולה בהרבה על כל המערך הפלסטיני החובבני.

אז איך זה שכל המאמץ הזה מסתיים בתחושה עגומה של כישלון? תמיד מספרים בכתבות מהסוג הזה על הצלחה פה וניצחון מקומי שם, אבל הרושם הקיים בציבור הוא שיש לנו קושי אמיתי להסביר את עצמנו לעולם, אפילו במקומות ידידותיים כמו ארצות הברית. "בעיית ההסברה" היא אחת הרטינות הקבועות בישראל, וזה למרות שבהסברה כבר מתעסקים אנשים רציניים למדי, ודובר צה"ל מוציא את החומרים הכי מרשימים היום ברשתות החברתיות.

ההסבר הפשוט יותר הוא שלישראל אין בעיית הסברה – יש לה בעיית מציאות. הכיבוש הוא הטייה אנטי-ישראלית אחת גדולה, ושום אינפוגרפיקה לא תשנה את זה.

אני חושב שבסתר לבם ראשי מערך ההסברה מבינים את זה. כל המיליונים שנשפכים שם, מאות העובדים והמתנדבים, הסטודנטים שאמורים ללמוד עכשיו במקום לצייץ ססמאות – כל אלו לא נועדו באמת לשכנע את העולם. כמו כל משרד תעמולה, הם מכוונים קודם כל לאזרחי המדינה, לחזק אצלם את האמונה בשלטון, בצבא ובצדקת הדרך, בעליונותנו המוסרית ובתחושת הקורבן שלנו. ושם הם דווקא עושים עבודה מעולה.