ט' באב: משיח בשערי ירושלים

בכל דמעה רותחת יש מעט אבל על חורבן ירושלים. בכל שברון לב מהול קמצוץ . כל המקים בית בישראל בנה אחת מחורבות ירושלים, ועל כל גירושין מזבח מוריד דמעות. אין חורבן שאינו כאבה של ירושלים, ואין אכזבה מרה שאינה צער הגלות

הבעל שם פעם ניגש לפונדקאי והחל שח לו מנפלאות ימות המשיח. הפונדקאי, שטרדות פרנסת היומיום השכיחו ממנו לרגע את הגאולה שבפתח, גער בבעל שם – עזוב את ארץ ישראל, תדאג שהמשיח יטפל בפריץ. הרי מה אנחנו רוצים מהמשיח? שיטפל ביאיר לפיד, שיפתור את העניינים בין אייכלר לגפני ובין גפני לליצמן, שישחרר עוד קצת קצבאות ושיוציא עין לשכן בן המרשעת, שסגר מרפסת ללא אישור. וגם אם לא עין – שלפחות יחטיף לו מנה הגונה.

כי מאז ומתמיד יהודים ויתרו על ירושלים. בכל יום עוזב יהודי את ירושלים, מוכר אותה בעבור שלמונים, סוחר בנכסיה ומספסר בכבודה, משחיר את שמה ולמרבה שוחד מעניק את שמיה.

כל תירוץ עמד ליהודים נגד ירושלים בה בשעה שהטיחו זה בזה את אשמת ירושלים – בעבורך חרבה ירושלים, בגלל שונא חינם שכמוך לא נבנית ירושלים, פרס יחלק את ירושלים.

והמשיח? שרוע פצוע בשערי ירושלים. מחליף תחבושות ומתעדכן בחדשות. על המדרכה פרוסים הפלס ומוסף הארץ והוא קורא ודן קל וחומר, בודק שעת כושר ומנתח את התנודות. מחכה

פעם יכולתי פשוט לבוא, אמר פעם המשיח לאחד הקבצנים שחשד בו, היה פרעה, היה היטלר. הבנתי מה הם רוצים

ואז הוא הכניס את כל השקלים שלו למכונה של הרכבת הקלה והתיישב על המדרכה ממול

> המאבק החסידי-ליטאי שמשסע את יהדות התורה