על יגיל לוי, שוברים שתיקה, והטוב שבדובריו של ביבי

שתי רטינות בעניין מאמרי דעה ב"הארץ" הבוקר:

1. ליגיל לוי יש תיאוריה חשובה ומעניינת. לטענתו, ארגוני זכויות האדם נכנסו לוואקום שהותירה המדינה בשטחים, למשל בהיבטים של שלטון החוק (יש דין, שלום עכשיו), בקרה על פעילות צה"ל (מחסום ווטש, בצלם), שירותים לתושבים (רופאים לזכויות אדם) ועוד ועוד. התוצאה היא שכנגד רצונם המובהק של העובדים בארגונים והמממנים שלהם, הארגונים האלו תורמים למיסודו ולשימורו של הכיבוש. עובדי הארגונים אולי לא אהבו את המאמר הזה, אבל הם מכירים דילמות שקשורות אליו מחיי היום יום, ואת קו הגבול שאחריו העבודה מול המת"ק, בתי המשפט הצבאיים והרשויות גורמת אצלם לחשש שהם במידה מסוימת חלק מהמערכת.

יש משהו לניניסטי בקו המחשבה הזה – כאילו אם רוצים לסיים את הכיבוש צריך להפסיק לרכך את ההשפעה שלו, לתת לשטח לאתגר את המדינה, ולהמתין לפיצוץ הבלתי נמנע. אבל נניח לזה, כי יגיל לוי הגיע לשלב שבו העובדות לא מסתדרות עם התיאוריה, אז אפשר להתעלם מהן לרגע. כך במאמר שלו על "שוברים שתיקה", ועל האירוע הפומבי שהם עורכים ברחבת הבימה ביום שישי (הקראת עדויות מהשטחים, משמונה בבוקר ועד שש בערב).

לוי ממחזר את התפיסה שלפיה עיסוק בחריגים של הכיבוש (ההתעללות), מחמיץ את האופי היומיומי של השליטה בחיי הפלסטינים, ותורם למעשה לגישת הימין-מרכז, לפיה צריך לשפר ולא להרוס את המנגנון בשטחים. אלא שחלק ניכר מהעבודה של ארגוני הזכויות, ו"שוברים" ביניהם, עוסקת היום במנגנון יותר מאשר בחריג בשטח. מי שהצטרף לסיורים שלהם בחברון, שכולם עוסקים בשגרה המוטרפת בעיר, או קרא דוחות של יש דין ובצלם, יודע שמה שמככב בהם הוא "השיטה" – מעצרים מינהליים כרעיון ולא המעצר הספציפי של פלוני.

זה נכון גם לגבי הרבה מהכתיבה והבימוי החדשים של הכיבוש, שמתעסקים פחות בזווית האנושית, ויותר במנגנון. "שלטון החוק" ו"שומרי הסף" היו דוגמאות מובהקות, או הספרים "אדוני הארץ" (אלדר וזרטל), "הבירוקרטיה של הכיבוש" (יעל ברדה) ו"משטר זה" (עדי אופיר ואריאלה אזולאי). כולם ניסו להסביר איך השליטה הישראלית בשטח עובדת ולמה היא נמשכת, למרות המאמץ האדיר לכאורה לסיימה. למרות שיש משהו מאוד נכון בתיאוריית העל שלו, התחושה שלי היא שיגיל לוי, כמו הרבה לפניו, הלך צעד קדימה ואימץ את התיאור הימני והפופוליסטי של עבודת זכויות האדם. וכמובן, אותן תפיסות מוטעות שרווחות בשיח הישראלי – גם הן חלק מהותי מהכיבוש.

2. ארי שביט כותב נגד ריבלין, ורומז שהמועמדת הנכונה לנשיאות היא דליה איציק. המממממ. מאיפה זה נשמע מוכר?

שביט הוא תופעה מתעתעת, בעיקר כשהוא כותב באנגלית. אני תמיד נדהם מכמות האנשים שעוד חושבת שמדובר באיש שמאל, או שמאל-מרכז, או מרכז. למעשה, שביט הוא הדובר הבולט ביותר של ראש הממשלה נתניהו. הכישרון שלו הוא לקחת את העמדה של ביבי בסוגיה ספציפית (האשמים לפיצוץ המשא ומתן; קמפיין הדה-לגיטימציה; ההכרה בישראל כמדינה יהודית, ציפי לבני, הבחירות לנשיאות; וכמובן – איראן), ולתרגם אותה ל"ליברלית", כלומר למערכת של נימוקים ומלים שתיראה הגיונית לאדם קצת יותר שפוי ממנו. התוצאה, כמו שמלמדת ההצלחה המטורפת של הספר של שביט בארצות הברית, טובה הרבה יותר מזו של שלדון ו"ישראל היום".