"לא תהיה חירות כל עוד יש איש אחד אסור"

בשנים האחרונות אני מרבה לשוטט באתרי שירה בפרסית, בחיפוש אחר חומרים מעניינים לתרגום. באחד מהם פגשתי במרזייה דהקאן, משוררת איראנית צעירה המשותקת כמעט בכל גופה עקב סיבוכים בלידה. את שיריה היא מקלידה בעזרת השיניים והסנטר. בעמוד הפייסבוק שלה, שלפני מספר חודשים נסגר מסיבה כלשהי, היא הרבתה להעלות תמונות שלה על כיסא הגלגלים, תמיד עם חיוך ענק. גם שיריה הם על פי רוב מלאי אופטימיות ואור.

בראיון לאחד האתרים האיראניים, היא מספרת על דיאלוג קצר שלה עם אלוהים ברגע של משבר: "למה אני?", שאלה את אלוהים, ואלוהים השיב לה "למה לא את?"

וזה כל העניין. זה כל כך אקראי, העובדה שאלה לא אנחנו שנאבקים בשיניים כדי להתבטא, שמלקטים אוכל בפחים, שמקבצים את ילדינו בתוך אוהל, שממתינים בחרדה לגירוש באיזה מחנה. היא כל כך אקראית, העובדה שאנחנו יושבים שלמים ובריאים במקום שאפשר לקרוא לו בית, נהנים משלל ביטחונות אמיתיים ומדומים, בעוד רבים כל כך נאבקים על החירויות הבסיסיות שלהם. חלקן לא בטווח השגה כרגע. חלקן בהחלט אפשריות, אם נתגייס. אין שום דבר שמזכה אותנו בחירויות האלה יותר מאשר אחרים. הכישרון הגדול שלנו היה ליפול על הצד הנכון של המטבע.

הזמר האיראני האהוב עלי עד מאוד, דאריוש, נהג שנים לפתוח את הופעותיו עם הדקלום הזה:

אין שמחה בעולם כל עוד יש לב אחד שבור
לא תהיה פריחה כל עוד יש כפר אחד עקור
בכל רחבי תבל, מכאן עד קצה עולם
לא תהיה חירות כל עוד יש איש אחד אסור.

התכונה הבסיסית ביותר של החירות היא השאיפה להרחיב את גבולותיה. שנזכה כולנו לחירות במשמעות הזאת של המילה. פסח שמח שיהיה.

> חירות על אמת: לוח מחאות ופסטיבלים פוליטיים בפסח