מה אנחנו היינו עושים אילו היו מכים לידינו צעיר ערבי עד זוב דם?

אבל מה אנחנו היינו עושים אילו כמה גברים היו מתחילים להכות לפתע בחור ערבי לידינו, עד זוב דם, עד ריסוק עצמות? כמה מאיתנו היו מנסים לעזור לו, כפי שעשו כמה מחבריו של מייסם אבו אלקיעאן, במחיר המכות הנמרצות שהם חטפו גם כן וחזרו לסופר חבולים והמומים? כמה מאיתנו היו מניחים אוטומטית שאם מכים צעיר ערבי כנראה שיש לזה סיבה? שאולי מדובר באדם שניסה לפגע ושמה שאנחנו עדים לו הוא למעשה נטרול הירואי של מחבל? כמה מאיתנו היו מנסים בכל זאת להתקשר למשטרה למרות שהמכים כבר אמרו שהם הם המשטרה עצמה? כמה מאיתנו היו מרחיקים בשקט אך בבהלה את ילדינו הקטנים שלא יראו, שלא יחרדו מהסצינה האלימה והמטורפת הזו? כמה מאיתנו היו מוציאים מצלמה ומצלמים אותו חוטף מכות?

אני מניחה שטווח התגובות של כולנו נמצא איפשהו על הציר הזה. האפרטהייד מגביל את קשת הפעולה האפשרית של שני הצדדים – לא רק השחור, גם הלבן במשטר ההפרדה לכוד בסד התפקיד שייעדו לו. ומה עוד אפשר לעשות, בעצם?

אפשר. אפשר להתנגד לעצם הרעיון שיש פה בעלי בית בהגדרה ואורחים בלתי קרואים בהגדרה. אפשר להודות שהרצון הטוב של בעלי הבית איננו ערובה טובה דיה לקיום שלטון דמוקרטי. שהניסיון הנואל הזה לא הוכיח את עצמו. שהוא, בהיגיון הפנימי ביותר שלו, ימשיך לייצר עוד ועוד מייסמים. זה מה שהוא עושה כבר כמעט שבעים שנה. אפשר להניח לעליונות הנאורה ולדבר על שוויון אמיתי, מלא, ולא על מחוות של חסד כלפי המיעוט הילידי. אפשר להבין שהבחירה היא בין צקצוקי לשון מול האלימות הפיזית, הפוליטית והכלכלית שהיא מנת חלקם של הפלסטינים בישראל בהגדרה, לבין היפרדות מהפריבילגיות המוקנות לנו מכוח משטר דורסני לטובת חיים של כבוד שבהם לא נצטרך להתבזות במראות שכאלה. ולפעול כדי להגיע לשם, לפני שנשכח סופית את משמעות המילים כבוד, שוויון, הגינות.

> הנרטיב הלאומי שביימה המדינה בדיון נגד שוברים שתיקה