newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כן, מירי רגב באמת מאיימת על התרבות שלנו: תגובה לאורלי נוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: רונה ברנס

אורלי נוי ניסתה כביכול לברר במאמר קצר: "מה באמת מטריד את השמאל במינוי של מירי רגב?"

היא מתחילה בהשוואה למינויו של אלי בן דהן: "הרי הנזק הישיר הגלום במינויו של בן דהן חמור וממשי לאין ערוך יותר מזה של רגב בתפקיד שרת התרבות, אז איך אפשר להסביר זאת?"

ואיך באמת אפשר להסביר זאת? נוי מסבירה את הדברים ב"מילה אחת: אתוס. השמאל הישראלי נוטה להזדעק יותר כאשר יש פגיעה באתוס שבו הוא מחזיק, פחות בערכים עצמם".

ומה אנחנו אמורים להבין מזה? מה עומד מאחורי דבריה של נוי? האם עבור נוי "תרבות", או "תרבות גבוהה" זה רק אתוס? רק פוזה? נראה מדבריה של נוי שמאחורי כל "התרבות הזאת" אין למעשה כלום, זה רק איזה דגל קטן כזה שאנשי "השמאל" (השמאל?) מנפנפים בו כדי להרגיש אשכנזים יותר וטובים יותר עם עצמם.

זה הזכיר לי איזו פעם אחת שחברה שלי ניסתה ללעוג למה שהיא פירשה כשמרנות ובחרה לעשות זאת דרך לעג על העובדה שיש לי פסנתר בבית. כאילו הפסנתר שלי הוא איזו ביטוי לשמרנות שלי. אך לא כך – לפעמים לפעמים, קורה ויש פסנתרים שעומדים בבתים של אנשים שמנגנים כל חייהם, ואשר המוסיקה היא באמת חלק חשוב וקריטי בחייהם. קורה.

אכן, יש אנשים שעבורם "תרבות" היא לא רק "אתוס", היא החיים עצמם. כן כן, החיים עצמם! איזה קטע. זה מה שהם עושים כל הזמן: הם חווים את החיים כאמנים, והם חיים כאמנים, כאלה או אחרים.

ולכן, אני רוצה להציע הסבר אחר לחוסר השוויון בין הלעג המושפרץ על ראשה של רגב לבין תשומת הלב הפושרת שמקבלים חבריה הרשעים לא פחות. אני רוצה להציע הסבר לכך, למשל, שאורלי נוי ראתה כל כך הרבה התרעמויות על השרה רגב, ולא על סגן השר אלי בן דהן:

עוד בנושא

    אין זאת אלא שהמעגלים החברתיים, הפיסבוקיאיים, ואלו שברשתות האחרות בהן היא מסתובבת הם כאלו שכוללים אנשים רבים אשר משלח ידם באמנות ושלוחותיה, ועל כן רק טבעי הוא שמכל המינויים הפוליטיים האחרונים, הם יתעניינו במיוחד במינוי המזעזע הקרוב לליבם.

    כל אחד וכל אחת ומלחמותיו ומלחמותיה.

    "אנשי התרבות" מבינים יותר ב"תרבות" ופחות במינהל האזרחי, ולכן הם עוסקים בזה, יורדים על זה, בוחשים את זה מכל כיוון, ונהנים מכל רגע.

    כן. כמה עלוב, כמה פאתטי. שהרי, אחרי הכל, באמת, באמת, זה מה שנותר.

    רונה ברנס היא מבקרת וסופרת. מתפרנסת בעיקר מתרגום ועריכה. חיה בירושלים, וכותבת באופן קבוע באתר אשפתון.

    > מאחורי הקלעים של הפעילות למען חיים משותפים בישראל

    א א א
    ועוד הערה לסיום:

    הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

    כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

    אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

    הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
    תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

    לחצו כאן
    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

    כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

    X

    אהבת את הכתבה הזאת?

    כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
    silencej89sjf