newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כששקד מגייסת את בצלם כדי להשתלח בשוברים שתיקה – מי כאן השקרן?

שרת המשפטים ציינה לשבח את ארגון בצלם על שבניגוד לחבריהם, הם דוקא כן עובדים עם הפרקליטות הצבאית. היא רק שכחה לציין שבצלם הפסיקו לעשות זאת כי איבדו כל אמון במערכת המשפט של הצבא

מאת:

אתמול (ראשון) בבוקר התראיינה שרת המשפטים איילת שקד בכאן/רשת ב' ונשאלה בין היתר על שוברים שתיקה. כזכור, דין יששכרוף, דובר הארגון, טען שהוא היכה פלסטיני במהלך מעצרו בזמן שירותו הצבאי בחברון. הפרקליטות החליטה לחקור את האירוע – יש שיגידו בהנחייתה של השרה – וקבעה שהסיפור אינו נכון. יששכרוף הגיב שחקרו את הפלסטיני הלא-נכון, ורובן סילברסטון, לוחם בפלוגה של יששכרוף שנכח בעת מעצרו של הפלסטיני, העיד כי יששכרוף דובר אמת. כל זה לא הפריע לשקד לפרסם את התגובה הפבלובית: שקרנים. נדמה שהיא חזרה על המילה כמה שניתן פיזית לשנן אותה תוך דקות ספורות, בווריאציות שונות, עד שהמראיינים שינו נושא. שקרנים פתולוגים, שקרנים שונאי-עצמם, שקרנים שכעת כל ישראל רואה שהם שקרנים, אם לסכם את רוח דבריה.

אדם שזה עתה נחת מכוכב אחר היה יכול להשתכנע. שקד קבעה ששוברים שתיקה הוא ארגון קיקיוני, ומנתה את הסיבות השונות שהארגון טוען שהחלטת הפרקליטות טועה, כאילו ריבוי התשובות מחליש את ההסברים. ואז לפתע הפכה לחברה הכי טובה של ארגון בצלם: על מנת להוכיח ששוברים שתיקה מעוניינים אך ורק בהשמצת צה"ל, היא טענה שלו הם באמת רצו למחות נגד התנהגות לא ראויה, הם היו פונים לפרקליטות הצבאית – "כמו בצלם," כך לפי השרה.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

אם בצלם מצליחים לפעול כפי ששרת המשפטים אומרת, אז אולי שוברים שתיקה באמת שקרנים ששואפים רק להשמיץ את צה"ל? שרת המשפטים איילת שקד (יונתן זינדל/פלאש90)

לכן האדם שזה עתה נחת יגיד: הנה, ישנו ארגון זכויות אדם שכן יודע לפעול ואכפת לו באמת מטוהר הנשק של צה"ל, והוא עוד פועל במדינת ישראל באין מפריע. אם בצלם מצליחים לפעול כפי ששרת המשפטים אומרת, אז ככל הנראה שוברים שתיקה באמת שקרנים ששואפים רק להשמיץ את צה"ל.

זאת בהנחה שלא יגלו לו אחרי תכניות הבוקר את מה ששקד שכחה לציין, ושהמראיינים רועי שרון ושלום קיטל לא טרחו להזכיר: שבצלם הכריז עוד ב-2016 שהוא מפסיק לפנות לפרקליטות הצבאית. זה קרה בעקבות ניתוח של 25 שנים שבהן בצלם ניסה להביא מקרים כאלה למנגנון המשפטי במטרה לבדוק, להכריע ולהעניש על הפרות זכויות האדם בשטחים. הניתוח גילה שאחוז קטן מהתלונות בכלל נחקר, אחוז בודד בלבד הגיע לכתב אישום, ואחוז מבוטל, 13 מתוך 739 ליתר דיוק, הגיע להליך משמעתי.

זה קרה לפני שלושים שנה, זה קורה גם עכשיו

אתמול בשעות אחר הצהריים נשיא המדינה ראובן ריבלין קבע כי אין לקצר את עונשו, או לחון, את אלאור אזריה. אזריה לא תועד כשהוא מכה פלסטיני אלא הורג פלסטיני בעודו שרוי על הכביש ואינו מסכן אדם. האירוע כולו תועד במצלמה, ואין ויכוח על שהתרחש.

האורח שנחת מתחיל להרגיש לא בנוח. רק בבוקר הוא השתכנע שזוועות כמו חיילים שמכים פלסטינים בשטחים הן שקר – ופתאום כל המדינה נזכרת באירוע חמור יותר, של הרג מתועד של אדם גוסס. אולי יסביר לעצמו שהזוועות הן ככל הנראה לא תמיד שקר, אבל הן לכל הפחות חריגות. וזאת הסיבה שהנשיא לא מוחל. הנשיא לא מוכן שחריגות כאלה יעברו על סדר היום, והוא נחוש להעניש את העשב השוטה באופן חמור, פן יהפוך לשגרה. הוכחה שאנו בגדול בסדר.

ואז בערב, האורח מהעולם המקביל רואה טלוויזיה. בחדשות משודרת כתבה ארוכה לציון 30 שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, בה מוזכר הסרט שצילם ערוץ סי.בי.אס. האמריקאי – לא האנטי-שמיים הנצחיים האירופאים, אלא ערוץ אמריקה שאוהבת אותנו. בכתבה רואים ארבעה חיילים מכים מכות אכזריותשני פלסטינים שאינם קשורים לאף אירוע טרור, לאף ניסיון דקירה, ואפילו לא הביעו, רחמנא ליצלן, כל עמדה פוליטית.

אדם שחי את המתרחש במשך 12 שעות בערך יבין שבמציאות הכיבוש, התנהגות אלימה שמפרה כל גבול סביר איננה חריגה, וגם לא חדשה. ואם זה קרה לפני 30 שנים, עשרים שנה אל תוך הכיבוש, לא מן הנמנע שימשיך ואף יחמיר אחרי 50 שנות כיבוש. ואז, הוא יתחיל לחשוב שמישהו משקר לו. לא בטוח שזה יהיה מי ששקד התכוונה.

ד"ר דליה שיינדלין, סוקרת דעת קהל ויועצת אסטרטגית, כותבת קבועה ב-972Magazine+

> סרבן מצפון בדרך לכלא הצבאי: "סירוב הוא תרומה לחברה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf