newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תלך לטקס קבלת פרס ישראל, דויד

בזמן בו ביטויים מחרידים של שנאה, גזענות ואלימות הפכו לשפה שגורה, חתן פרס ישראל לספרות ושירה הטרי, הסופר דויד גרוסמן, אמור לקבל את הפרס בטקס שייערך ביום העצמאות הקרוב. אסור לו ללכת. מכתב פתוח

מאת:

דויד היקר,

אני פונה אליך כאילו אנחנו מכירים, אך אין ביננו היכרות. או נכון יותר לומר, אני מכיר אותך כמו שמכירים אותך רוב האנשים במדינה הזו: כאחד הסופרים המצליחים, המשפיעים והמוערכים שלנו.

אני גם יודע שהמצפון המוסרי והפוליטי שלך ממשיך לעבוד כשזה של אחרים כבה מזמן. יחד עם קומץ סופרים ואנשי רוח בולטים בישראל חזרת והבעת את דעתך הבלתי-קונצנזואלית בשורת נושאים, תוך שקולך הציבורי עושה צדק עם יצירתך הספרותית. ובאמת איזה ערך יש בתהילה כלשהי, או בהון כלשהו, אם הם לא משמשים לקדם את הטוב? הון ותהילה לשם עצמם הופכים לניוון מוסרי ותרבותי במהירות הבזק.

כמו לרבים אחרים, גם לי זכור נאומך מעצרת הזיכרון בשנה ה-11 לרצח רבין. מבעד לערפילי הטראומה והמניפולציה, נראה כאילו נצח עבר מאז אותה עצרת. זרמי התחתית המסוכנים של החברה הישראלית, השנאה והלאומנות, הנקמנות והכוחנות, כבשו לעצמם שלטון כמעט בלעדי. כמעט בלעדי: שומרות ושומרי הסף האחרונים מנסים עדיין לשמור על הגחלת. לתחזק מראית העין של גוף מדיני רציונלי ומתפקד. אך גם ידיהם של האחרונים האלה רפות והולכות. הנהר שוטף את כולם.

אל תלך לשם, דויד. הסופר דויד גרוסמן מקבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית, יוני 2017 (מרים אלסטר/ פלאש 90)

אל תלך לשם, דויד. הסופר דויד גרוסמן מקבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית, יוני 2017 (מרים אלסטר/ פלאש 90)

רצונה של מדינת ישראל ורצונו של הציבור הישראלי, המובע באמצעות הממסד הפוליטי הנבחר על ידו שוב ושוב, אינם ניתנים עוד להכחשה. האזהרות שהשמיעו כמה דורות של ישראלים חדי מבט נפלו על אוזניים ערלות: אנחנו עדים בימים האלה להתגבשותה הסופית של צורה תרבותית שרואה בהסתייגות פשע ובמחאה בוגדנות. אני לגמרי משוכנע שאתה יודע ומרגיש את זה בעצמך.

כל כך אין מי שיקשיב שאפילו לנאום כבר לא מתירים לך, דויד. האוזן הציבורית בישראל, המגולמת על ידי השלטון, רומזת שהיא אינה מעוניינת עוד אף במראית עין של דיון פתוח שבו לכל הצדדים שמורה לגיטימיות טבעית ובלתי מותנית. האוזן הציבורית מעוניינת בסימפוניה של דעה אחת, שמהללת את היופי, אינה מפקפקת בצדק ורואה בכוח את הפתרון הראשון והאחרון. בלי מבוכה, בלי ספק. הללויה.

תהליכים שהחלו לפני שנים רבות מגיעים לידי מיצוי בישראל של כאן ועכשיו. ביטויים מחרידים של שנאה, גזענות ואלימות הפכו לשפה שגורה. אף אחד כבר לא מהסס להאשים את הערבים בהצתות ענק או בחברות בארגון דאע"ש. זה מעשה של יומיום. הם, הרי, האחרים הנצחיים והמקוללים של הציונות, נעים לקלפיות בכמויות אדירות, ועמותות השמאל לוקחות אותם לשם באוטובוסים שמממנים שונאי ישראל. נשמע כעת שיר עברי.

אותם שונאי ישראל שיעשו הכל כדי להפריע לנו לוודא הריגה בילדות עם מספריים בירושלים או בשבוי שנורה כבר על האספלט של חברון. רעי וערלי לב שמנסים לשבש את התוכניות לייהד את המרחב ולגרש את הפלסטינים מסוסיא, או להצמיא ולהרעיב אותם בעזה ובהר חברון ובבקעה. כעת נעבור למופע מחול.

איימן עודה נותר לדמם על אדמת אום חירן כשבא למחות נגד הרס וגירוש שאין אדם אחד תחת כיפת השמיים שיכול להצדיק. אמש שר המשטרה קרא לו "אדם מתועב החפץ בהשמדתנו". מייד אחר כך: נאומו החגיגי של נשיא המדינה.

השמאל ומה שנותר ממנו הפכו באופן רשמי לשק חבטות ולכבשה שחורה: הם משתפי הפעולה והסוכנים הזרים. אף אחד לא מתבייש לומר את זה. צריך רק לפתוח רדיו, או את דף הפייסבוק הרשמי של ראש הממשלה.

אתה מעוניין לתת את הגושפנקא שלך לכל זה? אתה מעוניין לכבד את הרודפים והמסיתים בהרכנת ראש וקבלת פרס מידיהם? באמת תלך ללחוץ יד לשר ההתנחלויות והאפרטהייד, 30 שנה אחרי "הזמן הצהוב"? בזמן שנעשה ברור מעבר לכל ספק מי האנשים האלה שעומדים בראש מדינת ישראל, ומה סדר היום שלהם?

אני קורא לך לא ללכת. אני קורא לך להביע את מחאתך בדרך היחידה שנותרת לבני אדם מצפוניים בחברות שבוחרות להשתגע באופן מאורגן: דרך ההימנעות וההתנגדות האישית. כי ישראל הממלכתית והחגיגית והמכובדת של האשליות והטקסים כבר איננה. אולי מעולם לא הייתה באמת. אל תהיה האחרון לשים חותם כל כך עצוב של כניעה אישית וסימבולי מאין כמותה – הרי מדובר בך – בפני כוח דורסני ואלים, חסר מצפון וחסר בושה, שישתמש בך ויסית נגדך עוד לפני שתספיק לרדת מהבמה. אל תהיה שותף להונאה.

אפילו אם הם יחזרו בהם פתאום ויחליטו לתת לך לנאום על הבמה הזו, אל תלך לשם, דויד. הזמן, אפילו ליפות ולנכונות במילים, עבר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf