newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על הבדידות: אלון מזרחי מצטרף לשיחה מקומית

להתנגד למיינסטרים הציוני בישראל כיום זה להיות הכי לבד שרק אפשר. אבל זה גם להיות מי שיכול לזרוע ספק שיחלחל הלאה, לאורך זמן. וזה מה שאני רוצה לעשות כאן

מאת:

בשלישי לנובמבר 1957, הרבה לפני שנתניהו התחיל בקריירה הפוליטית שלו ולפני שמישהו ידע שהמופתי יזם את כל הנושא של השואה, המעצמה העולמית ברית המועצות ביצעה עוד אחד מהתעלולים כבירי המימדים שלה. המובילה הפלנטרית במירוץ לחלל הפגינה שוב את עליונותה הרקטית ושיגרה לחלל את ספוטניק 2, חודש אחד בלבד לאחר ששלחה לחלל את הלווין מעשה-ידי-אדם הראשון בהסטוריה, הלא הוא ספוטניק 1.

בתוך ספוטניק 2: מכשירים וציוד אלקטרוני ומכני לרוב, ונוסעת אחת: כלבת רחוב מוסקבאית שתזכה לתהילת נצח אבל לחיים שיש בהם מידה מועטה מאוד של הגיון נרטיבי, או תוחלת.

לייקה, שנאספה מהרחוב של בירת גן העדן הפרולטרי, עלתה בלהבות השמיימה כשתא הנסיעה של ספוטניק 2, שלא תוכנן לחזור אל כדור הארץ, התחמם לטמפרטורה שאינה מאפשרת חיים בהקפה הרביעית של הגולה הכחולה והמשוגעת הזו (מעניין אם היא זיהתה את מוסקבה מהחלל).

היא אחת הגיבורות הטרגיות האהובות עלי, לייקה, משום מה שהסיפור שלה מסמל. וכשאני מוצא את עצמי כותב את הטור הראשון לבלוג שלי בשיחה מקומית, אני נזכר בה. למה? כי להיות מתנגד רעיוני של המיינסטרים היהודי-ציוני בישראל 2016 מרגיש כמו בדידות עצומה. כמו להיות מחוץ לאטמוספירה.

> למכור בשבתות את הרכבת לפלסטיני

הכלבה לייקה וספוטניק 2 על בול מרומניה

גיבורה טרגית. הכלבה לייקה וספוטניק 2 על בול מרומניה

כמו שמעידה המתת החסד העצמונית של מפלגה העבודה, כמו שמספרת הזחילה של גדולי העיתונאים בישראל לפגישות שטיפת מוח עם נתניהו, כמו שזועקות המחאות הרפות של ראשי מערכת הבטחון לשעבר, לזרועותיה, שמפרסמים סטטוסים בפייסבוק ומצלמים סרטון וחוזרים מיד הביתה, לאן שבטוח וממוזג: אנחנו לגמרי, לגמרי לבד.

מי שמביט בעיניים ביקורתיות על הסיפור היהודי והציוני של המקום הזה חייב להיות קצת אנרכיסט, וכנראה מרגיש מאוד בודד. כמצטרף טרי למדי לשורות האלה: תרשו לי ללחוץ לכם יד.

דרך ארוכה מאוד 

עובר ישראלי עד שהוא מגיע לכתוב במגזין כמו שיחה מקומית. הרבה מאוד פרידות בדרך, מהרבה מאוד תמימויות. אבל אדם אוזר אומץ להשליך מגשר את השק שהוא נושא על כתפו רק אם הוא מרגיש שהשק הזה לא קשור אליו, ולא יגרור אותו מעבר למעקה בעצמו.

אין לי רגש מיוחד כלפי השק שהשלכתי, המלא בדברים שפעם חשבתי עליהם כ"זהות” והיום אני חושב עליהם כנסיונות לקבע את רוחי ואת גורלי למסלול קבוע אחד. לא טינה יוקדת ולא געגוע עז, וגם לא אדישות חשוקת שפתיים. זה מה שהיה, ומה שעכשיו עכשיו. אני לא מתבייש להגיד שתהייה, ולא מעט פעמים בלבול, נטולי נסיון לכפות מסקנות – אלה מובילים אותי עכשיו.

אמיתות בלתי ניתנות להכחשה

אני מנסה לזכור כמה דברים. “חופש עושה אנשים טובים ונדיבים” כתבתי בוויכוח ב-2011: אבל אז לא חשבתי על הפלסטינים כמי שחופש נשלל מהם, או אפילו כמי שזכאים לחופש. מה זאת אומרת חופש? איזה ערבי חופשי? האם לא קיבלנו אותם כצמיתים יחד עם האדמה ששחררנו? שהובטחה לנו על ידי אלוהים בעצמו? האם אלה לא הם שדחו את כל הצעות השלום ובכלל הם פולשים מארצות ערב?

לא צריך לנטוש לחלוטין את העקרונות הישנים שלך כדי שהמסקנות העדכניות שלך יהיו שונות בצורה מהפכנית ממה שהיו לפני שנה ושתיים וחמש. פעם חשבתי על חופש במונחים צרים ויודו-צנטריים. היום החופש שלי גורם לי לחוש בזוי אם הוא בא בכבלי זולתי.

אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משוחרר מהשק שהשלכתי. אלון מזרחי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נתניהו

לא השיג שום הישג ממשי בכל שנות שלטונו. את האמת העירומה והמעליבה הזו כדאי לזכור כשהוא מפעיל את מלוא יכולת המשחק שלו כדי לשבות את ליבות צופיו ומאזיניו, שעברו הכנה של שנות דור לחשוב עליו כגאון יוצא דופן.

נתניהו לא פתר את הנושא הפלסטיני ולא קידם אותו מילימטר אחד לפתרון. הוא לא שינה באופן מהותי את מבנה המשק הישראלי. הוא לא קידם הבנה חדשה של יחסי דת ומדינה, וחרדים/חילונים. ישראל לא עברה מהפיכה תכנונית אסטרטגית בזמנו: הפריפריה שלה מרגישה מרוחקת עוד יותר מאשר בשנות השמונים, והערים שלה הופכות לפקק ארוך קצת יותר כל בוקר.

הארכיטקטורה הציבורית בישראל לא עשתה קפיצת מדרגה. יחסי העדות בישראל רעים ומרירים. הים שלנו מזוהם ומפרץ חיפה הוא אסון בקנה מידה עולמי. בדיוק כמו ב-1996. ישראל תלויה באופן אנוש בסיוע בטחוני ודיפלומטי אמריקאי ולא תוכל להתקיים בלעדיו, או לשמר משהו הדומה למוניטין סבירים ויתרון צבאי על שכנותיה.

אם מסתכלים על ישראל במבט מקרו, השנים היחידות בדור האחרון שבהן זז משהו הן השנים שבהן נתניהו לא היה בתפקיד: ברק הוציא אותנו מלבנון ושרון הוציא אותנו מעזה – שני עונשים היסטוריים שהמטנו על עצמנו  בטפשות, יהירות ודתיות יתרה.

אם נתניהו היה מוחלף בכיסא ריק ישראל לא הייתה שונה במאום. ואולי זה סוד קסמו האמיתי עבור ההמונים: אשליית עצירת הזמן. אבל זו אשליה. השעון המנטלי ישתחרר ממקומו ויעשה את הקפיצה שלו קדימה להדביק את השעון הכרונולוגי. האם ישראל תשרוד את הזעזוע? זה תלוי ביום שבו שואלים אותי. היום אני חושב שכן.

> הכטב"מים של נתניהו

אפשר להחליף אותו בכיסא ריק. בנימין נתניהו בכיתה א' בנצרת עילית (עמוס בן גרשום, לע"מ)

אפשר להחליף אותו בכיסא ריק. בנימין נתניהו בכיתה א' בנצרת עילית (עמוס בן גרשום, לע"מ)

משקל הנגד היחיד לצרות המחשבה הימנית והדתית היא האמת

מדברים על מי שמורדים בידה-ידה הציוני ובידה-ידה הלאומי ובידה-ידה היהודי ובידה-ידה הדתי כעל אנרכיסטים ושמאל רדיקלי וכו'. התרגלנו לחשוב על זה כקללה, או כבורות גרידא. אני חושב שזה שווה תשומת לב.

המיינסטרים הישראלי לא יאותגר דרך קבלה חלקית-כביכול של ידה-ידה, כמו שעושים יאיר לפיד וחברי הכנסת של מפלגת העבודה. הוא יאותגר דרך הטלת ספק שלמה וגלויה בדברים הכי יקרים לו. והמיעוט הישראלי הקטן והבודד, זה שאם היה הרכב רוק פרוגרסיבי היו קוראים לו "אדישי הידה-ידה”, הלייקה בחלל שאנחנו, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.

והיופי הוא שלא צריכים 64 מנדטים של ישראלים שתוהים אם הדבר שנהוג להתייחס אליו כ"מורשת יהודית” אכן בעל תוקף מחייב כלשהו, כדי שהספק בדבר הזה יחלחל ויצמח. מספיק שמעט אנשים יטפטפו את הפקפוק לאורך מספיק זמן כדי שהטוטליטריות והדרישה לאחדות האמונה והנרטיב ייעשו מגוחכות.

וזה מה שאני מתכוון לעשות כאן, בבלוג הזה. לספר את הסיפור הישראלי מזווית שמטילה ספק מתמיד בידה-ידה הגדול שעוטף את המוח הישראלי ומונע ממנו חמצן. ואם אוכל לתת למישהם, או מישהן, את התחושה שהםן לא לגמרי לבד במרד המצפוני האמיץ הזה, אז עשיתי את שלי. לגמרי עשיתי את שלי.

> השינוי של אלון מזרחי: כך הפך הימני שתיעב שמאלנים למתנגד לכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf