newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אנחנו לא במשטר צבאי": הדרמה מאחורי החלטת בג"ץ בעתירת אבו אלקיען

המשטרה זרקה לחלל בית המשפט את צמד המילים הקסום "חומר חסוי" וציפתה לסגור עניינים במעמד צד אחד. אבל עו"ד חסן גבארין מעדאלה, שמייצג את משפחתו של אבו אלקיען, התנגד והבהיר שהציפיה שהוא יסמוך על המשטרה מופרכת מן היסוד. זה נגמר בהחלטה מפתיעה

מאת:

את מה שהתחולל אתמול (שני) בבית המשפט העליון, בדיון בעתירת משפחת אבו אל-קיעאן נגד משטרת ישראל בדרישה לשחרר את גופתו של יעקוב אבו אל-קיעאן המנוח ולאפשר להביאו לקבורה, אי אפשר לתאר אלא כדרמה מורטת עצבים. במשך כשלוש שעות עקבו הנוכחים באולם – קציני משטרה מצד זה ובני משפחת אבו אל-קיעאן ומנהיגי הציבור הערבי, כולל כמחצית מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת ויו"ר ועדת המעקב מוחמד ברכה מן הצד השני – אחרי הטיעונים של שני הצדדים וניסו לאמוד לאן נושבת הרוח, שכיוונה השתנה, כך נראה, שוב ושוב.

תקציר הפרקים הקודמים: יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן נורה ונהרג על ידי שוטרים במהלך הריסת הבתים באום אל-חיראן ביום רביעי האחרון. ניתוח סרטון המתעד את האירוע, כמו גם ממצאים ראשוניים של נתיחת גופת שפורסמו בתקשורת, מצביעים על כך שאיבד שליטה על רכבו לאחר שנורה ורק אז דרס למוות שוטר. הנתיחה גם מצביעה על כך שאבו אל-קיעאן דימם למוות זמן רב מבלי שהתאפשרה לו עזרה רפואית, שהיתה יכולה ככל הנראה להציל את חייו.

כמעט מיד לאחר מותו מיהרה משטרת ישראל להפיץ את גרסתה לפיה מדובר בפיגוע דריסה, והפכה את אבו אל-קיעאן המנוח ללוחם דאע"ש – טענה שניסתה לבסס בהמשך על עותק של "ישראל היום" שמצאו בחיפוש בביתו. סימני השאלה הגדולים שהחלו לעלות סביב גרסה זו לא הפריעו למפכ"ל המשטרה ולשר לביטחון פנים להמשיך ולכנות את אבו אל-קיעאן המנוח "מחבל", זאת בעוד חקירת מח"ש בעניין עדיין מתנהלת. מאז שנהרג, המשטרה סירבה לשחרר את גופתו והחזיקה בה למעשה כקלף מיקוח כדי לאלץ את בני המשפחה להסכים לשלושת התנאים שהציבה לקיום ההלוויה: עריכתה ביישוב חורה ולא באום אל-חיראן, הגבלת מספר המשתתפים לעד 50 איש – ללא נוכחות אנשי ציבור ופוליטיקאים, ועריכתה בשעות הלילה המאוחרות. עתירתם של משפחת אבו אל-קיעאן, שיוצגו על ידי עו"ד חסן ג'בארין מהמרכז המשפטי עדאלה, ביקשה להורות לשחרר את הגופה באופן מידי ולאפשר את קבורתה בהתאם למסורת ולדת.

> אסור להסתפק בדרישה מגלעד ארדן להתפטר

מילות הקסם "חומר חסוי" לא פעלו אחרי הכל. השופטים עמית, שהם וסולברג בדיון בעתירת משפחת אבו אל-קיען (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מילות הקסם "חומר חסוי" לא פעלו אחרי הכל. השופטים עמית, שהם וסולברג בדיון בעתירת משפחת אבו אל-קיען (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

פחות מהקהל באולם

שלושה שופטים דנו בעתירה: השופט יצחק עמית בראש ההרכב, ולצדו השופטים אורי שהם ונעם סולברג. הראשון לדבר היה עו"ד אבישי קראוס, בא כוחה של המשיבה, שחזר והדגיש כי המשטרה לא מתנגדת לעצם קיום הלוויה, אלא שעל פי ראיות גלויות ולא גלויות, יש חשש כבד לשלום הציבור באם תתקיים הלוויה המונית ועל כן הם מבקשים להטיל עליה מגבלות. ביני לביני תהיתי עד כמה נוח לעו"ד קראוס, אדם חובש כיפה, להגן על עמדה שמביאה לפגיעה כל כך קשה בכבודו של המת לאורך ימים, אבל השאלה הזו לא הטרידה, עשה רושם, איש מלבדי; בית המשפט תהה, עם זאת, איך בדיוק זה יעזור אם יגיעו ללוויה אלפי אנשים שתימנע מהם הגישה אליה, והאם לא יהיה בכך משום סיכון גדול יותר לפרוץ מהומות. על כך השיב עו"ד קראוס: "לכן אנחנו מבקשים לקיימה בשעת לילה מאוחרת, בהתראה קצרה, שלא יוכלו להגיע משתתפים מהצפון".

זכות הדיבור עוברת לעו"ד ג'בארין, שמתנגד לתנאים של המשטרה (למעט מסלול הלווייה, מהמסגד באום אל-חיראן לבית הקברות בחורה, עליו הגיעו להסכמה). ג'בארין מזכיר לבית המשפט כי רק בשבת התקיימה בוואדי ערה הפגנה של אלפי אנשים והמשטרה הצליחה לשמור בה על הסדר; מדוע אם כן לא תוכל לעשות זאת גם במהלך הלווייה? "מה שהם מציעים זה הלוויה עם פחות משתתפים ממספר האנשים שיושבים כאן באולם", הפטיר. "נכון, אלפים יגיעו להשתתף. נכון, גם פוליטיקאים ומנהיגי הציבור הערבי יגיעו. יש להם את הזכות החוקתית לעשות זאת. באוקטובר 2000 עברנו שבוע של הלוויות כמעט מדי יום, באווירה פוליטית מתוחה בהרבה. אבל הן התקיימו בסדר מופתי כי היתה הסכמה בין ההנהגה הפוליטית לבין המשטרה שכוחות המשטרה לא ייכנסו ליישובים בזמן הלוויות. המשטרה מציבה כאן תנאים שהיא עצמה יודעת שאין מי שיקיים. לא יהיה אדם אחד באום אל-חיראן שיסכים. אז היא מושכת זמן, ומשיכת הזמן הזו היא שגורמת למתח בעצמה. המשטרה רוצה למשטר את הכאב ואת רגשות הציבור שלנו. אם יש להם ראיות לסבירות ממשית לפגיעה בשלום הציבור, שיעצרו את מי שהם מזהים כמקור הסכנה. אין דבר באירועים מאז ההרג שיעידו על סכנה כזו".

ג'בארין ביקש מבית המשפט לעשות הבחנה בין עצם החזקת הגופה – שלטענתו איננה חוקית בעליל – לבין התנאים ללוויה עליהם יש לדבר בנפרד. בית המשפט העדיף לכרוך את שני הדיונים יחדיו מתוך הנחה שגם אם שחרור הגופה יוסדר, עדיין יידרשו לעניין סידורי הלוויה. העניין השני שעלה לדיון היה מורכב בהרבה: בקשת המשיבה להציג בפני בית המשפט במעמד צד אחד חומר ראיות חסוי, דבר השכיח מאוד בחוק הצבאי בשטחים הכבושים אך נדיר בחוק האזרחי, ועל כן דורש את הסכמת העותרים.

> כשהתקשורת מוסיפה מלח ופלפל להסתה של הממשלה נגד ערבים

הופעה מעוררת השתאות. עו"ד חסן ג'בארין (מימין). צילום: הדס פרוש/פלאש90

הופעה מעוררת השתאות. עו"ד חסן ג'בארין (מימין). צילום: הדס פרוש/פלאש90

דילמת החומרים החסויים

הבקשה הזו, ותשובתו – המזהירה, לא פחות – של עו"ד ג'בארין עליה, היוו במידה רבה את ליבת הדרמה שהתחוללה מאותו הרגע באולם, וגילמו יותר מכל את המרחק בין שני העולמות מהם מגיעים העותרים והמשיבה, קרי המשטרה. בעולמה של האחרונה, "חומר חסוי" הוא מילת הקסם שטורקת את הדלת בפני הערבים שנותרים תמיד מצדה השני, ומאפשרת "סגירת עניין" במעמד צד אחד עם השופטים. עו"ד ג'בארין, מנגד, הבהיר לבית המשפט שאין לו כל כוונה להיענות לבקשה הזו, שהרי כל המעמד המשפטי הזה הוא עדות לחוסר האמון העמוק של העותרים ביחס למשטרה, ועל כן עצם הציפיה שהוא יסמוך על המשטרה עם "חומר חסוי" היא מופרכת מן היסוד. "אין לנו שום אמון במשטרה שהוציאה הודעת דאע"ש חצי שעה אחרי ההרג. אנחנו לא במשטר צבאי; אין שום מקום לחומרים חסויים".

כאן הדרמה עלתה שלב נוסף: בית המשפט הבהיר, למעשה, לעו"ד ג'בארין כי אם לא יסכים לעיונם בחומרים החסויים, הם ייאלצו להניח את התסריט החמור ביותר ולמעשה רמז לו כי סיכויי העתירה להידחות יהיו גדולים, אולי על סף הוודאי. ג'בארין עמד בסירובו.

בשלב הזה ביקש עו"ד קראוס חמש דקות להתייעצות, אשר בתומן הוא חזר על עמדתו הראשונית: שחרור הגופה לחוד והלוויה לחוד. "רוצים הפגנה רבת משתתפים? אין כל בעיה. תגישו בקשה ונבחן אותה בלב פתוח ונפש חפצה". אבל לא הפגנה ביקשו העותרים לארגן, אלא לוויה לבן משפחה שגופתו מוחזקת בידי אלה שהרגו אותו כמעט שבוע ימים. בית המשפט שוב מפציר בג'בארין לאפשר לשופטים לראות את החומרים החסויים, ומעבה את הרמזים שאם לא יעשה כן, עתירתו תידחה.

הדילמה נדמית כבלתי אפשרית, ג'בארין מבקש הפסקה של חמש דקות להתייעצות. כל חברי הכנסת והנציגים האחרים מתכנסים לעננה רוחשת, ניכר שאין הסכמה גורפת לגבי ההחלטה שצריכה להתקבל. בסוף ההפסקה הקצרה השופטים חוזרים לאולם ומחכים – ביחד עם כל הקהל הדרוך – לשמוע את ג'בארין, שמודיע על החלטתו לדבוק בעמדתו העקרונית. "אני מבין את ההשלכות האפשריות, ואני לוקח אותן ברצינות רבה. אבל אני לא יכול ליצור תקדים כזה. זה לא שלטון צבאי".

אני עוצמת עיניים וחושבת "הנה הלכה העתירה"; למילים "חומר ראיות חסוי" יש השפעה מאגית כמעט על שופטים בישראל, והם הרי אמרו כמעט בפה מלא שאם לא תהיה הסכמה של העותרים, עתירתם סביר שתידחה. האם זה סיכון מחושב מצדו? והאם מחויבותו להצלחת העתירה גוברת על מחויבותו לעקרונות בשמם הגיע לייצג את העותרים מלכתחילה?

אבל רגע לפני שהעניין באמת נראה כחתום, עו"ד ג'בארין מבקש מבית המשפט לשמוע את ח"כ טלב אבו עראר, מצטרף נוסף לעתירה. בית המשפט נעתר בחוסר חשק מופגן, וח"כ אבו עראר פותח בנאום קצר שאולי בדיעבד יסתבר להיות מה שיכריע את הסיפור.

> בתמונות: ככה זה נראה כשהורסים לך את הכפר

הנאום הקצר שאולי הכריע את הכף. ח"כ טלב אבו עראר בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

הנאום הקצר שאולי הכריע את הכף. ח"כ טלב אבו עראר בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

במי נירה? בעצמנו?!

במילים נרגשות מאוד ומתוך סערות רגשות עמוקה פנה ח"כ אבו עראר, שהיה שותף גם למשא-ומתן שהתנהל מול המשטרה, לבית המשפט. "אני תושב הנגב, בדואי. באותו יום הגעתי ראשון לזירת האירוע. מה שקורה פה זה שהרגו את אבו אל-קיעאן שלוש פעמים: פעם אחת ביריה, פעם שניה כשהפכו אותו למחבל דאע"ש, פעם שלישית שמחזיקים ככה בגופתו. אני מכיר היטב את המסלול המוצע ללוויה. גם המשטרה מכירה אותו היטב. בני המשפחה לא רוצים הפגנה פוליטית, הם רוצים קבורה דתית. אנחנו נבחרי הציבור הערבי מתחייבים לשמור על הסדר, והמשטרה יודעת היטב שאנחנו מסוגלים לכך! הרי המסלול הזה עובר בשטח ריק, לא מיושב, אין שם יהודים בכלל. במי הם חושבים שאנחנו נירה? בעצמנו?!"

כשאבו עראר סיים את דבריו, השתררה דממה. האפקט של דבריו הנרגשים הורגש באופן כמעט פיזי. השופטים התייעצו קצרות על כסאותיהם, והשופט עמית פנה לעו"ד קראוס, שמייצג את המשטרה: "אנחנו ניתן לכם עכשיו שעה. שבו ותשקלו את הדברים בכובד ראש, אולי בכל זאת תצליחו להגיע להסדר".

כעבור שעה, עם חידוש הדיון, הודיע עו"ד קראוס כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על תנאי הלוויה. עו"ד ג'בארין אמר כי הם הציעו למשטרה להגביל את הלוויה לשעתיים, והציעו לדאוג גם לסדרנים. "אבל הם מתעקשים: תעשו הפגנה גם עם מאה אלף איש, אבל לא בלוויה. לכן ברור שלא החשש לסדר הציבורי הוא שמעסיק אותם", אמר.

באין הסכמה בין הצדדים, השופט עמית חתם את הדיון והשופטים יצאו לקבל החלטה, שבאותה שעה עוד לא היה ברור מתי תינתן. בסופו של דבר, היא הגיעה מוקדם מהמצופה, ומפתיעה הרבה מעבר למצופה: ברוב של שניים מול דעת מיעוט של השופט סולברג, בית המשפט קיבל את העתירה במלואה והורה על שחרור הגופה, ועל קיום הלוויה היום (שלישי) בשעות היום, ללא הגבלת מספר המשתתפים.

ממרכז עדאלה נמסר בתגובה כי "מלכתחילה טענו שאין סמכות למשטרה להחזיק גופה כקלף מיקוח ועל כן מדיניות המשטרה, במיוחד בכל הקשור לאירוע באום אלחיראן, היא מדיניות שאינה במסגרת החוק. טענות המשטרה בתיק זה הן חלק מתרבות השקר של המשטרה ביחס לחברה הערבית בישראל. המשטרה ממשיכה בדרכה להתייחס אל האזרחים הערבים כאויב וטוב שפסק דין זה מבהיר שאין בסיס משפטי להתנהלות המשטרה."

אני לא בטוחה שיש בתגובה הלאקונית הזו כדי להעביר את עוצמת תחושת הסיפוק של מי שנכח באולם מצד העותרים אתמול, ואת ההערכה – שלא לומר ההשתאות – נוכח הופעתו המבריקה של עו"ד ג'בארין, שבמערכה שלפרקים נדמתה כאבודה המשיך להתעקש על עמדתו העקרונית, סירב לשחק על פי הכללים שביקשה המשטרה לכפות עליו ועל בית המשפט, והוכיח כי אפילו בבית המשפט הגבוה לצדק, יוצא לעתים שהצדק אכן נעשה עם הצד הפלסטיני. ואולי זה יביא גם מעט מזור לכאבם של משפחת אבו אל-קיעאן שיזכו סוף סוף להביא את יקירם למנוחה, ואולי בפעם הבאה משפחה לא תידרש עוד להגיע לשערי בית המשפט העליון כדי לממש זכות בסיסית, אנושית כל כך.

> על מה מוחזק אזרח ישראלי במעצר מנהלי למעלה משבעה חודשים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf