newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בלי צבי יחזקאלי היה ניתן ללמוד משהו מ"בזהות בדויה"

במקום להקשיב למרואיינים שלו יחזקאלי היה עסוק בחיפוש אחר הוכחות למזימה המוסלמית הגדולה. כמעט הפרוטוקולים של זקני מכה. אם היו משאירים את הפרשנות מהלכת האימים שלו מחוץ למסך, אולי היינו יכולים ללמוד משהו על חיי המוסלמים באירופה ועל איסלמופוביה

מאת:

כותב אורח: ליאור שטרנפלד

צבי "אבו חמזה" יחזקאלי נסע למעוזי האסלאם הרדיקלי בפאריז וניו יורק. הוא נסע כדי לבחון את ההשתלטות, כביכול, של האסלאם הפוליטי, האיח'וואני, על יבשת אירופה. נסע כדי להצליח, לדבריו, איפה שכשלו ארגוני ביון אירופאים: לחשוף את הפרויקט הסודי של בניית ח'ליפות אסלאמית בליבה של אירופה. הפרוטוקולים של זקני מכה, אם תרצו.

אם משאירים את דברי הקריינות של יחזקאלי הנאמרים בטון מאיים מחוץ לפסקול ומקשיבים למרואייניו (בעיקר המוסלמים), עשויים באמת להבין משהו על חיי המוסלמים באירופה במאה ה-21. בפרקים השונים של הסדרה "בזהות בדויה" (ערוץ 10) מוצגים מרואיינים שמספרים על חווית הגירה ובריחה ממלחמה נוראית בסוריה הנמשכת כבר שבע שנים, אנשים שנמלטים על חייהם. הם מספרים על תנאי הקיום בשכונות המהגרים, ועל מאבקים וחילוקי דעות בין זרמים שונים וארגונים שונים בקרב המוסלמים הוותיקים ביבשת והחדשים שהגיעו זה מכבר.

מבלי משים יחזקאלי חשף את הבעיות החברתיות העמוקות במרקם היחסים בין חברת הרוב למיעוט המוסלמי. לדוגמה, כאשר הוא מבקש לבחון את השפעת האחים המוסלמים על אסירים בכלא, הוא מראיין כמה מומחים מטעם עצמם, ביניהם אסירים לשעבר ועוד מרואיינים המוסתרים מאחורי צלליות, שמספרים שלמרות שאין סטטיסטיקה רשמית, שיעור האסירים המוסלמים בבתי הכלא בצרפת הוא בין 70 ל-90 אחוזים. זהו מספר עצום לכל הדעות, במיוחד בהתחשב בכך שאחוז המוסלמים באוכלוסייה הכללית לא עולה על 11 אחוזים, לפי ההערכות המקסימליסטיות.

סטטיסטיקה של כליאה נותנת לצופה המתעניין את ה"קוד" הברור ביותר של מיהן הקבוצות החלשות  בכל חברה. בישראל, למשל, אחוז הערבים בבתי הכלא יותר מכפול מחלקם באוכלוסיה (43% מהאסירים, לעומת 20% באוכלוסיה), וכך גם חלקם של המזרחים בקרב אוכלוסיית האסירים בארץ. בארצות הברית אחוז השחורים בבתי הכלא הוא 34% בעוד חלקם באוכלוסיה הוא 17%, והסיכוי של גבר שחור להיכלא גבוה פי חמש מזה של גבר לבן. האם זה מעיד כי יש לשחורים נטייה טבעית לפשוע או שיש פה אחריות של מדינה, היעדר תשתיות, מערכת שיפוט ואכיפת חוק מוטה, מערכת חוקים נפרדת לאוכלוסיות שונות וגזענות מובנית? האין זה מתפקידו של העיתונאי יחזקאלי לספק תשובות מורכבות יותר?

בכל מקרה, כמעט בכל מפגש בו הוא מדובב את בני שיחו הם אומרים לו שטוב להם באירופה ובעיניו של יחזקאלי זו הוכחה ניצחת כי הם באים לשנות את דמותה ואופייה של היבשת. האם מישהו מהגר למקום בו יהיה לו פחות טוב?

אבל מה עם המזימה הגדולה?! מה עם השאיפה לח'ליפות? יחזקאלי מגיע ל"ארגון הגג" (או אחד מארגוני הגג, או הארגון שאת כתובתו ניתן בנקל למצוא בגוגל) ומנסה לשדל את ראשי הארגונים לדבר על קשריהם עם החמאס, עם האחים המוסלמים או עם כל מי שישמע לצופה הישראלי (וכמובן לשירותי הביון האירופים) כדגל אדום. אומר לו בן שיחו הבכיר: "צרפת מכניסת אורחים. אין ארץ שמכבדת זכויות אדם ומקנה חופש פולחן כמו צרפת. לאסלאם הכי טוב בצרפת". דבר זה הרי עומד בניגוד לכל מה שיחזקאלי מנסה להראות, אך אל דאגה – בדברי פרשנותו הוא ממקם את דברי המרואיינים בהקשר הרצוי לו. מה עם הג׳יהאד השקט? הוא מבקש לברר, והתשובה שעונים לו פעם ועוד פעם היא: "אנחנו מבקשים להשאיר את הדת במסגדים, אנחנו מסייעים למוסלמים שרוצים להשתלב בחברה הצרפתית". אכן, חזון בלהות!

ואז יחזקאלי נוסע לאזורים שבהם, לדבריו, המדינה ויתרה על הריבונות והחוק הוא חוק השריעה. הוא נתקל בשלושה צעירים, מציע להם ספרי קוראן שאותם הם לוקחים בהיסוס. "אתם הולכים למסגד?", שואל יחזקאלי. "מדי פעם", עונה אחד הצעירים ומחווה בידו תנועה שאומרת יותר "לא כל כך" מאשר "מדי פעם". "מה יהיה עם האסלאם בעוד 20 שנה?", שואל אותו יחזקאלי בתקווה לקבל תשובה ברוח "אנחנו נשלוט פה על הכול". להפתעתו, עונה לו הצעיר: "ישימו לנו כוכב [טלאי] כמו ליהודים". במקום לעצור פה ולשאול מה גורם למוסלמי צעיר בצרפת של 2017-8 לחשוב שחייו בסכנה או שהוא מודר עד כדי כך, במקום לעצור ולנהל דיון רציני על מהות האיסלאמופוביה, ועל כך שאנטישמיות ואיסלאמופוביה הם שני צדדים של אותו מטבע, במקום לראות כי בתשובתו של הצעיר מגולם כוחה של התופעה לאחד בין היהודים למוסלמים יותר מאשר להפריד ביניהם, יחזקאלי ממשיך לחפש את המזימה.

הוא ממשיך ללכת, ומספר לנו על מסגד שהתפצל בין מתונים וקיצוניים. האין זו דינמיקה טבעית של כל דת שאי פעם התקיימה? לאחר מכן, הוא מגיע לבית ספר שמוגדר על ידיו כטפיל על המדינה וכזרוע נוספת להטפה לדתיות ורדיקליזם. בבית הספר הוא שואל: מלמדים פה ערבית?- כן; מלמדים פה אסלאם? –כן; מה תכנית הלימודים? -אנחנו מלמדים לפי תכנית הלימודים הצרפתית. אבל רגע, זה לא מה שצבי הבטיח לנו הצופים! איפה החתרנות נגד המדינה והציוויליזציה? לא נורא, נלך למכללה להכשרת אימאמים שינהיגו את אירופה. גם שם, 300 ק"מ מדרום לפריז מסתבר שהסיפור יותר מורכב ממה שיחזקאלי מאפשר לו. הקתולים, אומר לו בן שיחו, לא אוהבים אותנו. הם כרתו ראש חזיר ושמו לנו אותו על השביל, "הם לא אוהבים את מי ששונה מהם".

אבל אין זה ממשימתו של צבי לשאול על איסלאמופוביה. בנושא זה הוא ידון בשיחה מאד קצרה עם חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית" של לה-פן, שיגיד לו שזה שטויות של פוליטיקלי קורקט ואסור היום להגיד כלום.

באותו אזור, שכאמור נשלט על ידי חוקי השריעה לטענתו של יחזקאלי, הוא נכנס לבית קפה, מצביע על העובדה שמוכרים שם אלכוהול, אך באותה הזדמנות הוא אומר שאין שם נשים ו"הדבר מראה כמה האידיאולוגיה של האחים חזקה כאן". מעניין מה שייח׳ יוסוף אלקרדאווי (שהוצג בסדרה כמנהיג הרוחני של האיסלאם ה"ווסטי" המתון כלפי חוץ, ומקורב מאוד לארגוני האחים המוסלמים) היה אומר אם צבי היה מזמין אותו למשקה אלכוהולי שם למרות שאין שם נשים. בהולכו על מדרכה אחרת הוא מספר לנו שלנשים אסור לעבור שם, ותוך כדי כך אישה מבוגרת רודפת אחריו במדרכה עליה אין היא יכולה לעבור (כביכול) וצועקת: "קאט! אינעל אבוכ".

יכול להיות שיש משהו בדבריו על רשתות הארגונים האיסלאמיים והם באמת מסובכים במימון טרור ופיגועים, ויכול להיות שזהו סיפור מצוץ מהאצבע. חובת ההוכחה שהיתה עליו נותרה ללא מענה הולם. יחזקאלי משתמש במניפולציות זולות, אטימות ורוע. הוא בעצמו אוכל כשר, אבל מתעקש לראות במנגנון הכשרות המוסלמי כלי להפצת ומימון טרור. הסדרה הזו מספקת די חומרים לספר שלם על איסלאמופוביה יהודית, עיתונות תעמולתית ותעשיית שקרים ושנאה.

ד"ר ליאור שטרנפלד מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון​.

> משחקי הרעב בשג'אעיה: ניסוי צה"לי ברחפן שזרק גז מדמיע על מפגינים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf