newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ברגע השיא של העימות, דרעי הפך ליאיר לפיד

מבחינות רבות דרעי ועודה היו שני האנשים הדומים ביותר מסביב לשולחן, אלה שנאבקים למען הכרה בקיומם וזהותם. ואז איימן עודה הציע לאריה מכלוף דרעי ליצור ברית של מדוכאים, וידו המושטת נותרה תלויה באוויר

מאת:

אין טעם לנסות ולקבוע מי היה המנצח בעימות הטלוויזיוני אמש: המנצח/ת עבור כל אחד מאיתנו הוא זה שלו או לה התכוונו להצביע ממילא. וזה כולל גם את השניים שנעדרו מהאולפן, נתניהו והרצוג. כולם ניצחו אתמול, אולי למעט ליברמן שבאמת נראה למן הדקה הראשונה כנתון בסוג של דיכאון קליני, מדוכדך וקמול.

שמונה ראשי רשימות ישבו סביב השולחן, ביניהם שלושה גברים מזרחים, גבר פלסטיני, ואישה אחת. איש מהם לא הגיע להרעיש או להדהים את קהל שומעיו, ואת מרבית הטקסטים אפשר היה לנחש מראש, כמעט עד לרמת המילה. כך במונולוגים בני הדקה בהם פתחו המועמדים את העימות, וכך גם בעימותי ה"ראש בראש", כאשר לכל מועמד/ת ניתנה הזדמנות להפנות שאלה לאחד המועמדים האחרים, בכל נושא בו יבחרו. ולמרות שהחלק הזה בעימות סיפק כמה מהרגעים היותר מעניינים של הערב, גם פה, בגדול, המועמדים לא הפתיעו – לא בבחירת הנמען לשאלתם, לא בשאלה שהציגו, וגם לא בתשובות שסיפקו בתורם כמשיבים. כל הזוגות התנהלו, פחות או יותר, כפי שניתן היה לצפות מראש. כולם למעט אחד: אריה דרעי ואיימן עודה, שהמפגש המילולי הישיר ביניהם היה, לטעמי, שיאו הדרמטי של העימות.

תסריט משונה הכתיבה המציאות הפוליטית הישראלית לשניים האלה, שהיו מבחינות רבות שני האנשים הדומים ביותר סביב השולחן. שניהם מדברים על ובשם השקופים של החברה הישראלית, אלה שנאבקים למען הכרה לא רק בדיכוי הארוך והמתמשך שלהם אלא למען הכרה בעצם קיומם. לא לחינם הפך אריה דרעי החדש לאריה מכלוף דרעי, מנכיח את זהותו באמצעות השם האמצעי, המרוקאי. וכשליברמן הפנה את שאלתו ל"יו"ר הרשימה הערבית המאוחדת", עודה קטע אותו ואמר "יש לי שם. קוראים לי איימן עודה. אני ערבי ויש לי שם". מי כדרעי הבין ללבו באותו הרגע. גם לו יש שם. ומי כעודה הבין ללבו של דרעי כשנאלץ להתמודד עם מנת ההתנשאות שהטיח בו לפיד, כשהציע לעזור לדרעי להשתקם בתור אסיר משוחרר. האדנות העמוקה הזו של אלה שמרגישים תמיד כבעלי הבית. מי כעודה מכיר.

בעימות הצפוי ברובו אמש, היה רגע אחד שאצר פוטנציאל נדיר של נקודת מפנה אמיתית ודרמטית: נקודת מפנה שבה שני הקווים המקבילים האלה יכלו סוף סוף להיפגש. זה קרה כשאיימן עודה, בתורו, פנה אל דרעי ואמר: "אריה מכלוף דרעי, אתה מייצג את השקופים. אני מסכים איתך. אני מייצג את השקופים ביותר. אני מייצג את הכפרים הלא מוכרים. אני מייצג ילדים ששני שליש מהם עניים. אנחנו יכולים לבנות ברית של מדוכאים מול הפריבילגים?".

אני מודה שלרגע, עצרתי את נשימתי. בניגוד לכל המועמדים האחרים, עודה פנה לבן שיחו לא כדי להתקיף או לסנוט, אלא כדי להושיט יד של אחווה, אפשרות של שיתוף פעולה. והוא בחר בדרעי, למרות שעל פניו ישבה סביב השולחן שותפה פוליטית טבעית יותר, גלאון. ולא רק שהוא בחר לפנות לדרעי, אלא הוא פנה אליו בשמו המלא: אריה מכלוף דרעי. איזו מחווה נהדרת של הכרה. וכשהוא דיבר על הילדים הערבים העניים, המצלמה התמקדה בפניו של דרעי, שהנהן בהסכמה כואבת. הנה, זה באמת קורה, חשבתי.

> כך רבין ופרס בנו את הברית עם חד"ש שהעלתה את השמאל לשלטון

אריה דרעי ואיימן עודה בעימות בערוץ 2 (צילום מסך)

אריה דרעי ואיימן עודה בעימות בערוץ 2 (צילום מסך)

אבל לדאבון הלב, דרעי לא רק שלא נענה למחווה המרגשת של עודה, אלא שבתוך רגע, בהיפוך תפקידים מדהים, הפך בעצמו למין יאיר לפיד, ובאדנותיות לא פחות מסלידה החליט לחנך את עמיתו. "לצערי הרב, המפלגות הערביות שמו עד היום את הנושא הפלסטיני בראש סדר העדיפויות ושכחו מערביי ישראל", הוא ענה, וייעץ לעודה "לשנות גישה". אני תוהה כמה פעמים לאורך חייו הפוליטיים שמע דרעי עצמו את אותן המילים עצמן: "אתם לא דואגים באמת לציבור שלכם, מתעסקים באכלו לי שתו לי ומזניחים את צרכי אלה ששלחו אתכם לכנסת. שנו גישה".

אני מבינה שבמציאות הישראלית הנוכחית, לחיצת ידו המושטת של עמית פלסטיני יכולה לעלות במנדטים. אני מבינה שהתיוג "אוהב ערבים" יכול היה לפגוע בקמפיין של דרעי משמעותית. זאת הרי הטרגדיה המזרחית שאיתה אנחנו חיים. אבל דרעי לא היה צריך לקום מכסאו ולחבק את עודה. כל שהיה צריך לעשות הוא לומר "אני מוכן לשתף פעולה עם כל מי שרואה עצמו שותף למאבק למען השקופים". דרעי הישן היה עושה זאת, מבלי למצמץ.

אני רוצה להאמין שתגובתו המאכזבת של דרעי נבעה יותר מעוצמת ההפתעה מהפניה הבלתי צפויה של עודה מאשר מחישובים אלקטורליים, או גרוע מכך, מעמדה אידיאולוגית. אני רוצה להאמין שידו המושטת של עודה לעבר דרעי לא תישאר תלויה באוויר בכנסת הבאה. אני רוצה להאמין שהמהפכה המדוברת של דרעי היא יותר מאשר החלפת אוכלוסיה שקופה אחת באחרת. אני רוצה להאמין שאריה מכלוף דרעי יהיה מנהיג הראוי לשמו. אחרי ההחמצה העצובה אמש, חובה ההוכחה היא עליו.

> בנים ממשיכים – לא רק בקיבוצים, גם בפריפריה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf