אחרי עשור של רדיפה החלטתי לשבור שתיקה ולענות לג'ראלד שטיינברג

כותב אורח: מיכאל ספרד

אי-שם לפני קצת יותר מעשור הופיע בשמי ישראל ארגון חדש עם שם של ציוד רפואי: NGO Monitor. הארגון הוקם על-ידי פרופסור מאוניברסיטת בר-אילן בשם ג'ראלד שטיינברג, במסגרת מכון מחקר ימני שבראשו עמד אז מקורבו של נתניהו, דורי גולד. מאז הקמתו פועלים שטיינברג והמוניטור שלו ללא ליאות כדי להביא לייבוש מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם וארגוני שלום ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים. כמו זבוב טרדן המוניטור נדבק לארגוני החברה האזרחית הנאבקים לסיום הכיבוש (ולהם בלבד), עוקב אחרי פעילותם ובעיקר אחר מערך גיוס התרומות שלהם, ומשקיע מאמצים עצומים כדי להביא לפגיעה בו. כדי להשיג את היעד הזה הוא יצר תעשייה של מאמרים, דפי נתונים ופוסטים המכפישים את הארגונים ושאותם הוא ממחזר בשיטתיות שלו אומצה על-ידי אקדמאים הייתה הופכת אותם ללהיט של גוגל סקולר.

שנים התעלמתי משטיינברג ומוניטורו. הוא כתב עלי בלי סוף, האשים אותי בכל אשמה אפשרית והקדיש לי פסקאות רבות בתצוגת הקבע שבאתר של ארגונו, ואני לא הגבתי. המדובר באדם שאינו מתמודד עם התוכן של דבריי ופועל להשתקת הקהילה שלי, אז אין לי שיח עימו, חשבתי. כשפתחתי לפני מספר שנים חשבון טוויטר, קיבלתי תוך ארבע דקות הודעה מצמררת: "Gerald Steinberg is following you". מיד כתבתי לו: "ואני חשבתי שאתה עוקב אחרי כבר שנים", ולראשונה בחיי חסמתי מישהו ברשת חברתית.

מסע הצלב של האדון מוניטור

בימים האחרונים שטיינברג הקדיש לי מאמר שפורסם הן במקור ראשון (המהדורה המודפסת) והן ב-Times of Israel. גם הפעם האינסטינקט שלי בתחילה היה לעבור הלאה, להתעלם. אבל כשנקפו השעות הספק שקינן בי גדל. נמאס לי לשתוק. אולי משום שבמציאות הפוליטית שנוצרה בישראל בשנים האחרונות התעלמות מהכפשות והימנעות מהתקפת הבאים עלינו להשתיקנו היא לוקסוס שאנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמינו, ואולי משום שהמאמר הזה מדגים באופן מעולה את המתודולוגיה השפלה והמסוכנת של שטיינברג והמוניטור. כך או כך הגעתי למסקנה שהפעם אגיב. אז הנה לפניכם קריאה מודרכת של המאמר השטייברגי התורן. תהנו.

העילה להתנפלות הנוכחית של האדון מוניטור עלי היא הרצאה שנתתי בדצמבר 2016 לקהל של תומכי הארגון האמריקאי "קול יהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace) באוניברסיטת ניו יורק, ובאירוח של תא הסטודנטים "סטודנטים למען צדק לפלסטין". המסר במאמר הוא שעשיתי מעשה חמור בכך שהרציתי בפני הארגונים האלה, שמדובר במעשה בלתי מוסרי.

במאמרו שטיינברג נמנע כליל מלהתייחס לתוכן של הרצאתי, לעובדה שהנושא היה ליטיגציה למען זכויות אדם בבתי המשפט בישראל, לכך שביכיתי בה את ההתפוררות של מעט העקרונות הדמוקרטיים בארצנו, ולכך שהעמדה הביקורתית שהצגתי כלפי מדיניות ממשלת ישראל נבעה כפי שהסברתי שם מתוך חרדה ודאגה למדינה שבה אני חי. הוא אפילו לא דיווח לקוראיו איך הגבתי להערה היחידה שעלתה מהקהל וביטאה התנגדות לזכותה של מדינת ישראל להתקיים. בעולם השטיינברגי לא חשוב מה נאמר, חשוב עם מי מדברים. זהו הקו המנחה של פעילות ארגונו, אבן הראשה של עבודתו: האשמה אינה נקבעת בהתאם למעשיך (או דבריך), אלא בהתאם למי שאתה בקשר עימם.

> קפה מר, נשים פלסטיניות וצלקת הדיכוי הכפול

לא חשוב מה אמרת, אלא למי אמרת

כלל זה גם חולש על האשמה הנוספת שכלל במאמרו כלפי והיא שהעדתי בארצות הברית בהזמנת עורכי הדין של הרשות הפלסטינית כעד מומחה במסגרת תביעה של נפגעי טרור נגדה. שטיינברג מזכיר את העדות כבר שנים בכל פעם שהוא מתייחס אלי (וזה לא מעט), ותמיד הוא נמנע מלספר מה אמרתי שם בעדותי, נותן לקוראיו להבין שאני כנראה צידדתי בטרוריסטים. אלא שבעדות הקצרצרה שהתמקדה בשאלות הנוגעות למשפט הישראלי (ובכלל לא לשאלה של אחריות הרשות לפיגועים) נשאלתי האם טרור המתאבדים הוא פשע מלחמה ועניתי שמדובר בקטגוריה חמורה יותר של פשע בינלאומי, שמדובר בפשע נגד האנושות. אבל כאמור, את שטיינברג לא מעניין מה אמרתי אלא עם מי הייתי בקשר (עורכי הדין של הרשות הפלסטינית, במקרה הזה).

ולכן במאמרו הנוכחי שטיינברג לא עוסק כלל במה אמרתי, אלא בשאלה למי אמרתי את הדברים. ומבחינתו הקהל שהתכנס לשמוע אותי באולם של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק אינו לגיטימי. למה? על קול יהודי לשלום אומר שטיינברג שהארגון מנהל קמפיינים אנטי ישראלים (הארגון תומך בחרם על ישראל כדי להביא לסיום הכיבוש), ואף יש לו פרוייקט שמטרתו להביא להפסקת האימונים המשותפים בין כוחות ביטחון ישראלים ואמריקאים בטענה שאימוץ שיטות הפעולה הישראליות מגבירות את הפגיעה במיעוטים בארה"ב (אגב, לא שזה ממש חשוב אבל הפרוייקט הזה הושק חצי שנה לאחר ההרצאה שלי. סתם, עובדות). אה, כן, והוא גם זורק את המילה אנטישמיות בלי לגבות אותה בכלום. מדהים באיזו קלות הוא מייחס לפעילים של הארגון שנאת יהודים, רק משום שהם מבקרים שיתוף פעולה עם ישראל.

אבל השיא מגיע בהנמקה שהוא מנפק לטענתו שסטודנטים למען צדק לפלסטין הוא ארגון בלתי לגיטימי. זו כבר ממש יצירת מופת. וכך כותב שטיינברג: "הארגון מקורב לארגון 'אמריקנים מוסלמים למען פלסטין' שלפי עדותו של ג'ונתן שנצר בקונגרס הוא חלק ממנגנון המימון של החמאס".

אתם הבנתם את זה? יש איזה ארגון – אחר, לא זה הארגון שהרציתי בפניו – שלטענת איזה ג'ונתן שנצר אחד קשור לחמאס, והארגון האחר הזה "מקורב" (מה זה מקורב? חבר? בן דוד? משחקים שש-בש בימי שישי?) לארגון שהזמין אותי שהוא תא סטודנטים מוכר בניו יורק ולמעשה כמעט בכל קמפוס בארה"ב, ולכן – אסור היה לי להרצות בפני חבריו. ממש חד גדיא. האשמה מדרגה חמישית, מגיפה מדבקת של האשמה בשל התרועעות.

וכך יוצא, אתם מבינים, שאני הרציתי לחבורה של אנטישמיים וסייעני חמאס. והנה הכותרת המושלמת למאמר של שטיינברג: "החברים של ספרד", שבו בסופו של דבר הקורא מבין שמשום שנתתי הרצאה של שעתיים לסטודנטים ופעילי שמאל בניו יורק – בחרתי בחמאס כבעלי הברית שלי. לא פחות.

> היומרה לזהות טרוריסטים באמצעות תווי פנים מופרכת ומסוכנת

מה עשית בשנים הרעות ההן?

"קול יהודי לשלום" ו"סטודנטים לצדק לפלסטין" הם שני ארגונים לגיטימיים ביותר שפועלים באופן בלתי אלים, חוקי ואזרחי כדי להביא לסיום הכיבוש. אני לא מסכים בהכרח עם כל דרכי הפעולה שבהן הם נוקטים, ואני גם לא צריך להסכים כדי להיענות בשמחה להרצות בפני חבריהם. שטיינברג לעומת זאת מכתים בני אדם וארגונים על יסוד כלום ושום דבר. הוא מייחס לדובר את עמדות שומעיו, הוא מייחס לממומן את פגעי המממן, הוא זורק את המילה "מקורב" תוך רמיזה לשותפות לדבר עבירה, והחמור מכל הוא עושה שימוש אינפלציוני, מניפולטיבי ופוגעני להיסטוריה של העם היהודי במילה אנטישמיות.

כבר שנים ששטיינברג ממציא שדים ואחר-כך רודף אחריהם ואחרי כל מי ש"בקשר" איתם. למעלה מעשור שהוא עוקב אחרי ואחרי חבריי, אוסף מידע על כל שביב מימון שקיבל ארגון זכויות אדם זה או אחר, בודק מי היה בקהל של אירועים שלנו, מוציא עלינו דוחות, ופועל להשנאתנו על הציבור ולהשתקתנו בלי להתמודד עם התוכן של אמירותנו. ארגונו הוא מליציה של ממשלת ישראל הפועלת באופן סימביוטי עמה כדי לקדם את אג'נדת הנצחת הכיבוש ע"י הכפשות ומניעת מימון מארגונים הפועלים לסיים אותו.

אני לא יודע אם לשטיינברג יש נכדים, אבל יבוא יום והם או ילדיהם ישאלו אותו "מה אתה עשית סבא בשנים הרעות" והוא יצטרך לומר להם: "אני? אני רדפתי אחרי פעילי זכויות אדם ופעילי שלום".

מיכאל ספרד, עורך דין המתמחה במשפט זכויות האדם ומשפט בינלאומי הומניטארי ומייצג ארגוני זכויות אדם, ארגוני שלום ואקטיביסטים.

דארין טאטור: "המילה הזאת, מחבלת. היה בזה כאב עמוק"