newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למרות הכל יש סיבה לאופטימיות

כלכלית - רוב הציבור בשמאל. מדינית - לא, אבל זה עוד ישתנה. הבעיה היא שאנחנו לא מנסים מספיק לשנות את זה. דב חנין מזכיר שיש בסיס לאופטימיות, ושגם זה עניין של בחירה

מאת:

בסוף השבוע האחרון העלו אנשי "החללית" (בירקון 70) ראיון מעודד – באופן ביזארי – של ניר גונטז' עם דב חנין (ראו כאן בהמשך).

ישבתי לראות אותו בדיוק אחרי שחזרתי מלהעביר הרצאה קצרה לקבוצה של פעילים בריטים מבוגרים שמטיילים בארץ עכשיו. במהלך אותה שיחה קלטתי שאחרי שנים שאני מעביר סדנאות על הכיבוש ועל החברה הישראלית, ותמיד מסיים בנימה אופטימית עם איזשהו חזון חיובי – הפעם אני פשוט לא מצליח. איכשהו הכל נראה קודר למדי, וגרוע מזה – גם בלי נקודות אור משמעותיות מספיק לעתיד.

לכן התאים לי בול הראיון מעורר ההשראה הזה עם דב (שזה המקום לציין שהיה עורך דיני אי אז לפני 13 שנים, בתיק עלום בבית המשפט הצבאי). דב לא התווכח עם הנחות המוצא של ניר גונטז' על כמה שהמצב בארץ עכשיו קשה ומדאיג, וגם לא על כך שהשמאל נמצא במשבר עמוק, בנסיגה, בהצטמקות.

אף על פי כן הוא ציין כמה אמיתות בסיסיות על המצב שתמיד חשוב לזכור כבסיס לפעילות הפוליטית שלנו: ראשית הוא דיבר על האמונה שלו, שמבוססת על לא מעט שוטטות בארץ ושיחות עם אנשים, שרוב האזרחים נוטים לשמאל, עד כדי סוציאליזם, מבחינה כלכלית-חברתית. זה לא אומר שהמחשבה הכלכלית של הרוב בהכרח מנוסחת במלים האלה – שמאל וסוציאליזם – אבל זו כן המגמה ביחס לכמה מהסוגיות המרכזיות על סדר היום החברתי בארץ: ההפרטה, הגז, התקציב, האי-שוויון המעמיק, מיסוי חברות, השקעה במערכות הרווחה, החינוך והבריאות, וכן הלאה.

> דב חנין: "רשימה ערבית או התחלה של מחנה דמוקרטי? זו השאלה"

שנית, כידוע, שבסופו של דבר אנשים מצביעים לפי הנטייה המדינית. שהם נרתעים מהשמאל כי המונח "שמאל" עדיין מייצג בעיני רבים את מפא"י, את ההגמוניה, את השלטון – למרות שהימין בשלטון כבר שנים, ולמרות שהשמאל האמיתי רחוק מאוד ממדיניות מפא"י. אבל גם כאן יש תקווה: כי לשמאל יש פתרונות מדיניים להציע, ויותר ויותר מתברר שלימין, שנשאר עוד ועוד בשלטון ללא שום שמאל בסביבה, אין כלום. ואנשים עייפים, ומיואשים, ועצובים, ולא מאמינים עוד בפתרון, ואולי הם לא יקפצו על העגלה הזאת היום או מחר או אפילו בדור הזה – אבל בטווח הארוך, אם לא תהיה פה השמדה כללית של אחד משני העמים או שניהם – יצטרכו לפנות שמאלה בשביל תקווה ושינוי בר קיימא.

לצד שתי הנקודות החשובות האלה העביר דב חנין בראיון גם ביקורת על השמאל, לגווניו השונים. הוא דיבר על האחריות הפושעת של מפלגת העבודה, מברק ועד הרצוג, באי-הצבת האלטרנטיבה של השמאל מול הימין, ובחבירה בפועל לימין בסוגיות מרכזיות. הוא דיבר על המחאה החברתית, שיצרה נזק כפול בכך שגם לא עסקה בשיח מדיני או מפלגתי, וכך לא איימה על הימין או הובילה לשינוי, וגם – כתוצאה מכך – יצרה תחושה שאי אפשר לשנות.

והוא דיבר גם על אנשי השמאל האמיתי, הרדיקלי, שמתחלקים כיום בין מי שמוותרים על העקרונות כדי "להתחבר לעם" לבין מי שמוותרים לגמרי על התקווה לשנות, מסתגרים בבית ומפסיקים לפעול, ומוותרים אפילו על הכלים המעטים שהדמוקרטיה הנכה שחלקנו עוד נהנים ממנה נותנת לנו.

ופה הבעיה העיקרית, אולי. שמתייאשים. שלא מאמינים יותר ביכולת לשנות. וזה המקום שבו אופטימיות היא לא רק תוצאה של ניתוח המציאות – הכלכלית והמדינית – אלא גם מהווה בפני עצמה בחירה פוליטית. אפשר להיות פסימיים מאוד מהמצב בארץ, ובצדק, אבל יש לנו חובה פוליטית להיות אופטימיים לגבי היכולת שלנו לשנות את המצב, להתחבר לצרכים של עצמנו ושל כל האנשים סביבנו, ולהיאבק למען שלום, שוויון וצדק חברתי לכל.

זה אולי נראה כמו חלום מופרך ורחוק – אבל איזה חלופה יש לנו בדיוק?

> תתפלאו, אבל פסילת התנועה האסלאמית היא מתנה לציבור הפלסטיני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf