newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזמנה לבכי: טקס זיכרון לדבר שאין לו שם

הטקס של ארגון ׳רסיסים׳ עונה לקריאה מלפני 45 שנה לדבר על מה שבשולי המלחמות, על המתים-החיים שהן מותירות, על החיים עם הלם הקרב. אבל האם ההיענות רדיקלית כמו ההזמנה?

מאת:

הפעם האחרונה בה השתתפתי בטקס יום הזיכרון היתה בתיכון. אפילו בתקופת הצבא, שבה שירתתי בהיעדר כל מודעות פוליטית (ועוד בשטחים), הצלחתי להתחמק ממנו, מבלי לדעת אז מה הם המניעים העמוקים, שמתדלקים את ה״בדלנות״ לכאורה שלי. שנים לאחר מכן, כשגיליתי את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, הרגשתי הקלה גדולה, כמו רבים בשמאל אני מניחה, וגם השנה תכננתי ללכת אליו. יומיים לפני האורגיה הלאומית שציינה 70 שנה ליהודית-יותר ודמוקרטית-פחות, קיבלתי מחברה הזמנה להשתתף בטקס של פרויקט רסיסים, עמותת מתנדבים שהוקמה ״במטרה להוביל ולהרחיב את השיח החברתי תרבותי בישראל בנושאי צבא, לחימה ושכול״. בהיותי דור שני לאב הלום קרב ממלחמת 1973, שקיבל הכרה ממשרד הביטחון בשנת 2004 (כן, כ-31 שנים אחרי המלחמה, ואחד מתוך כ-4649 חיילים בלבד המטופלים כיום על ידי משרד הביטחון), לא יכולתי שלא להסתקרן מהניסוח: ״אירוע יום הזיכרון לנופלים ולחיים […] המבקש לתת במה לשקט הנוגע לקרב, ולגיטמיציה לעיבוד אותן חוויות הנוגעות ללחימה […] לבוא לשתף וליצור יחד שיח עם הקלה, הזדהות וקהילה״. צריך לבדוק את זה.

לדבר על הדבר שאין לו שם. טקס הזיכרון של ארגון רסיסים, תל-אביב, אפריל 2018 (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

אני מגיעה כמה דקות לפני תחילת הטקס ומוצאת ערמה של חבר׳ה על הדשא, יותר נכון על מחצלות, ורק דגל ישראל בודד. כמאמר הקלאסיקה הקיבוצניקית, ״יש אומץ להתערבב״ – בערך 200 אנשים, ולהפתעתי מניין הנשים והגברים זהה. רגע לפני שמתחילים מגיעה אליי המפיקה ואומרת ״אסור להשתמש בפלאש״. זה מעלה בי חיוך. איזו רגישות חדשה מבצבצת כאן, הלומי קרב לא אוהבים אורות מהבהבים. טוב, את זה אני יודעת. רגע לפני שהטקסט מתחיל בצפירה, אני עדה לגל של חיבוקים בקרב הגברים הצעירים, חיבוקים ״צבאיים״ כאלה, שהם שילוב של טפיחה על השכם ואישור של חברות עמוקה, שנראה ששותפים לה לא מעט מהמשתתפים.

אחרי הצפירה, קריאת ׳יזכור׳, כמקובל. המקריאה היא נוי פרי, 27, אחותו של החייל טל יפרח שנהרג בעזה ב-2014. לאחריה היא מספרת על אופן ההתמודדות שלה עם מות אחיה, על האופן שבו היא קיבלה את הבשורה, על התפקיד החדש, ״אחות השכולה״. אחריה עולה שלומי אסקירה, המנכ״ל הנוכחי של עמותת רסיסים ורס״ן במילואים בחטיבת הנח״ל, ״בוגר לבנון השנייה״, כדבריו. הוא מתחיל באופן רדיקלי בקביעה ש״הצבא לא יודע להתמודד עם בני אדם, אלא רק עם לוחמים״, אבל מיד הוא מסייג, ״זה לא שלוחמים הם לא בני אדם, וזה לא שהצבא הוא מקום קר ומנוכר, הצבא תפקידו להכשיר אותנו להיות חיילים כדי להגן על עצמינו ועל העורף״. משם הוא ממשיך בתיאור שירותו הצבאי במלחמת לבנון השנייה, ועל הסמל שלו, ששם קץ לחייו לפני כארבע שנים.

אסקירה מכה על חטא על כך שלא שם לב לתהליך השבירה של חברו הטוב, שלא היה רגיש לרמזים המטרימים להתאבדותו. הוא מתאר באנקדוטות ״קטנות״ מהשירות, חלקן הומוריסטיות אפילו, את ההבניה העכשווית של הלוחם תחת האתוס הציוני, שעוד לא נס ליחו. הוא מתוודה: ״אתה מבין שעל קושי לא מדברים, שקושי מחניקים ושיש דרך אחת להיות לוחם. החשש הכי גדול זה להיות מצ׳וקמק, להיות כלום בפיתה בחדר ריק באמצע המדבר״. השיח הצבאי הזה לא מדבר אליי, אבל אני נותנת לזה מקום, כבר הגעתי עד הלום. בסוף הסיפור הוא נחנק, ״ואז כשהוא בא אליי ואמר לי 'אסקירה, אני צריך עזרה', הפנתי לו כתף קרה״.

שלומי אסקירה, מנכ״ל רסיסים (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

לבנות זוגיות עם פוסט-טראומה

אני מבחינה במכנה המשותף באופן דיבורם של המשתתפים בטקס, ההיות על סף בכי והניסיון לאיפוק, הרעד העצור בגוף, התנועות הלא רצוניות בברכיים, נשימה חנוקה. אני מכירה את ההשפעה של הלם קרב על הגוף. ברור שקשה לכולם לדבר, להתוודות בפומבי על הכאב, על הקושי לשאת את המשא. מגוון הדוברים מציג דרגות שונות של מה ש׳רסיסים׳ מגדירים כ״חוויה שנמצאת בטווח שבין פציעה בגוף הנראית לעין, לבין פציעה בנפש״, חוויה שהם טוענים שאין לה מילה בעברית. אני מבינה למה הם מתעקשים על חוסר הגדרה אחת, הם רוצים לייצר שיח נטול סטיגמות, נטול בושה, לתת מקום ל״רצף״. נראה שלדוברים קשה יותר מאשר לדוברות. יש מעין שקט מתוח המרחף מעל הקהילה הטרייה, הדוברים והמאזינים כאחד. שקט של הנה עוד רגע זה קורה, מישהו פה הולך להישבר, מישהו פה יבכה עד סוף הערב, ואולי זה יהיה החלק המשמעותי בטקס.

אני יושבת שם וחושבת על הטקסט המפורסם של ארנון לפיד ׳הזמנה לבכי׳, שפורסם ב 1974: ״אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. […] אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.״ אני תוהה על הרגע הרדיקלי ההוא, בו הפגיעות הרימה את ראשה ונתנה מקום להטלת הספק, אפשרה ריקליימינג של השכול מהספירה הלאומית אל הפרטית.

"הפחד הוא כמו קיר בבית שלנו, וזה נורמלי מבחינתנו. למשל כשיוצאים למסעדה תמיד יושבים עם הגב לקיר ועם הפנים אל הדלת. לא יוצאים הרבה לעיר, כי בעיר יש המון חלונות ומאחורי כל חלון עשוי להיות צלף"

שלישית עולה לדבר מיטל לאמור-פרידמן, מוזיקאית ובת זוגו של נחום, הלום קרב. דבריה כנים ואינטימיים. בהמון צניעות היא מתארת את היומיום: ״הפחד הוא כמו קיר בבית שלנו, וזה נורמלי מבחינתנו […] למשל כשיוצאים למסעדה תמיד יושבים עם הגב לקיר ועם הפנים אל הדלת. לא יוצאים הרבה לעיר, כי בעיר יש המון חלונות ומאחורי כל חלון עשוי להיות צלף. למדתי שנפצים בפורים ופלאשים של מצלמה זה השטן. התרגלתי שהוא מתעורר כמה פעמים בלילה, מחליף גופייה ספוגה, ואז צריך להחליף מצעים. בחרתי להילחם במשרד הביטחון. במהלך הלימודים הרבה מהחברים חשבו שהמצאתי בן זוג, כי הוא אף פעם לא הגיע״.

כל כך נדיר למצוא בשיח הציבורי נשים שמדברות על ההשפעות של פוסט-טראומה על המרחב הביתי, והנה נראה שלדור הצעיר זה בא קצת יותר בקלות, עם פחות בושה ויותר מודעות. היא ממשיכה: "דודה שלי הזהירה אותי, היא פחדה שאהיה עם הלום קרב, ואני חשבתי, איך בונים זוגיות עם פוסט-טראומה?  פחדתי מהסטטיסטיקות שקושרות הלם קרב עם אלימות. נכנסתי לזה בעיניים פקוחות. לפעמים אנחנו מסתכלים בתמונות ישנות, ואני רואה את הנער שהוא היה לפני הפציעה […] רק בתמונות האלה הוא מחייך באמת, ואני יכולה להבין מה הוא איבד מעצמו. וזה גורם לי להרגיש החמצה".

מיטל לאמור-פרידמן (צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

"אני יודע מה עברתי. אני רוצה לדבר על זה"

אחרי הטקס שהסתיים בשירת התקווה, כמובן, נערך פאנל פתוח. יותר ממחצית הקהל נשאר. מנחת הפאנל, רעות סטולר, דוברת רסיסים, מזמינה את הקהל להגיב. אחרי כמה דוברים, שי קוזלובסקי ששירת בדרגת סרן בחיל ההנדסה, משתף ב״מכתב לרמטכ״ל״, טקסט מחאה שכתב על הפקרת הלומי קרב על ידי המדינה שזכה לתהודה לפני כמה שנים. כשהוא אומר ״המפקד, אתה יודע מה זה לא להרגיש כלום״? הוא מתחיל לבכות ואיתו כמה וכמה גברים בקהל. אחרי שהוא מקריא, אישתו מצטרפת לפאנל ומספרת על השנים הקשות לאחר הפציעה, על להתעורר כשהוא מכה אותה בראש מתוך שינה, על הפרידה שחוו והתגברו עליה, על קשיי תעסוקה ועל הצמיחה הטראומטית שהובילה את שי לייסד את עמותת ״לא מפקירים פצועים בשטח״.

הדיון ממשיך ובשלב מסוים לוקח בחור צעיר נוסף מהקהל את המיקרופון, ופונה לנוי פרי. הוא מספר שהוא היה בצוות שחילץ את יובל דגן, שנהרג יחד עם טל, אחיה. ואז הוא נשבר ואומר ״אני מצטער, שלא הצלחנו, שלא הצלחנו״. כמה משתתפים בקהל מרכינים ראש ודומעים. ואז גם אני מתחילה לדמוע. דווקא עכשיו, כשחייל שלקח חלק בהפצצה של שג׳עיה מדבר. כמה דפוק המקום הזה אלוהים. אני רוצה לצעוק אל הפאנליסטים ומה עם פקודות לא חוקיות? ומה עם נוהל חניבעל? ומדיניות ההפרדה? ומה עם הילדים של עזה?  ופעם אחת לא אמרתם כיבוש. איך זה שהטראומה, גם אם אין לה מילה עברית (משמעותה המקורית ביוונית היא פצע), לא גורמת לכם להטיל ספק? ככל שאני ממשיכה לרתוח מבפנים ככה אני בוכה יותר. כן, כבר הבנתי שזה החלק החשוב בטקס. ובכל זאת למה אני לא שואלת?

האם יש רגע נכון?

בינתיים לוקח הדובר הבא את המיקרופון, ״ג׳ובניק״ לפי הגדרתו העצמית, שהיה צלם בחיל הרפואה. הוא משוחרר מזה שנים אחדות, ולפני חודשיים הוא התעורר פעם ראשונה מסיוט, והוא ממשיך להתעורר ממנו כל לילה מאז. יש כנות מרפאה ברגע הזה, כשקהל שלם נותן מקום לכאב של בחור צעיר, ״שלא ידע שהוא כזה״. והנה הוא יכול לבקש עזרה. חברי ׳רסיסים׳ מייצרים מרחב בטוח, ליווי קהילתי והפנייה לטיפול. הם מבטיחים במקצועיות להפנות את הצעיר למקום מתאים. בתוך הסיפור נחשף החלק החשוב בהצעה שלהם לשיח על טראומה, והוא ש״אין היררכיה״ בין חוויה זו לאחרת, בין כאב לכאב, בין לחימה בעזה לבין חוויותיו של ״ג׳ובניק״ בחיל הרפואה, או חוויותיהן של לוחמות קרביות או תומכות לחימה בעורף. לכולם, כלומר לכל היהודים, יש הזמנה פתוחה לבכי.

כשאני יוצאת מהאירוע אחרי כשלוש שעות, צועד מאחוריי צעיר שהשתתף בפאנל. אני שואלת אותו את מה שלא שאלתי שם: ״ומה עם יורים ובוכים?״ הוא עונה לי בישירות ובחיוך, ״תראי, בשבילי אין משמעות בין שמאל לימין. אני יודע מה אני עברתי בצבא, ומה זה עשה לי ולמשפחה שלי, ואני רוצה לדבר על זה״.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf