המתנה של איילת שקד לטלב אבו עראר על פוליגמיה: קדנציה נוספת

היוזמה המתוקשרת של שרת המשפטים למיגור הפוליגמיה ושימור ישראל הנאורה לא הכתה אותי בתדהמה. נוכחותו של ערבי פוליגמי בכנסת מהווה מבחינת שקד "חלון מדיניות", אירוע מכונן שמפנה זרקור ענק לעבר עוול שעמו מתמודדות עשרות אלפי נשים ועמן גם ילדים ערבים. שקד מצאה את עצמה מחויבת לגאול אותם ממערכת משפחתית דכאנית ומעליבה – רגע לפי שהיא משיתה עליהם את חוק הלאום.

ח"כ טלב אבו-עראר, מבחינתו, הגדיר את היוזמה של שקד כמלחמה בריבוי של הערבים ובאחיזתם באדמה, כפי שציין אתמול בראיון ברדיו אלשמס, וכבר הכתיר את עצמו כלוחם חופש נגד המזימה הציונית, והעביר את המערכה לרחם שלנו. מה שברור הוא שבמלחמה של שקד ואבו עראר כנראה כולם מנצחים חוץ מהנשים הערביות.

לא במקרה יוזמתה של שקד מתקבלת בחמיצות בקרב ארגוני הנשים הערביות והפעילות הפמיניסטיות. הן אינן מתעסקות בהצטדקות פמיניסטיות, ואינן ממהרות לרקום אחוות נשים עם שקד (לא שהיא רוצה כזו בכלל). הן לא יעמדו מאחורי שרה ימנית קיצונית שקראה לפגיעה באמהות פלסטיניות בשם הנאורות. מי שמתורגלות לפעול בתנאים של כפל אפליות לומדות את האיזון בין הזהות המגדרית לזהות הלאומית, ולזהות דבר צדק שכוונתו עוולה.

הסנקציה הפלילית ששקד מתמקדת בה אינה פותרת שום דבר, ולמעשה תשאיר משפחות עם שתי נשים "חד הוריות" לפחות, שצריכות להתמודד עם המאבק למי יש את הזכות ולאיזה קצבה בביטוח לאומי, אם יישארו כאלה.

הענישה הקולקטיבית הזו כנראה מתבקשת בעיניה של השרה: קל מאוד להאשים נשים אלו בכך "שבחרו" במערכת היחסים הפטריארכלית והמעליבה והבלתי נאורה הזו במקום לנצל את שפע אופציות הקריירה וההשכלה שהמדינה הרעיפה עליהן, במיוחד בכפרים הלא מוכרים בנגב. בצדק שקד לא מבינה למה הן מסכימות מלכתחילה לעסקה הזאת, או אם הן מסכימות בכלל, ולמה האישה הראשונה אינה אוספת את הכבוד שלה ועוזבת את הבית (או הצריף ליתר דיוק). קל לשאול, קשה לענות.

> איך הצלחתי למצוא טיפת אופטימיות גם באיילת שקד

בחברה הערבית אנו רגילים שעיצוב מדיניות חברתית ישראלית כלפינו אין תוכו כברו. כך למשל תכנון משפחה ליהודים תורגם להגבלת ילודה בשביל הערבים, תוכנית הקמת עיר ערבית חדשה מצהירה שתמנע זליגה ומעבר של ערבים לגור בערים יהודיות, ובכלל כל התוכניות למניעת אלימות בחברה הערבית בשנים האחרונות התבררו כצינור להחדרת השירות הלאומי, כמו "עיר ללא אלימות" ומציל"ה. כך שבמסגרת המנטליות הזו של מעצב המדיניות הישראלי, שקד אינה חריגה. היא רק שקופה יותר.

קשה לשכוח שבפעם האחרונה שחשבו בממסד הישראלי לצמצם את הפוליגמיה, ההצעה הייתה שלילת זכויותיה של אחת הנשים. גם ביוזמה החדשה לא מכחישים את הרצון למנוע הטבות כלכליות למפרי החוק, כלשונה של שקד. סביר להניח שאם האישה השנייה, אוכלת החינם, לא הייתה מקבלת את ההטבה המופרזת של 1,800 ש"ח להבטחת הכנסה, והילדים לא היו מקבלים 140 ש"ח קצבת ילד חודשית, לשרה לא היה אכפת מהפרת החוק, ויוזמות נאורות מסוג זה לא היו עולות.

היסטוריה של השלמה עם פוליגמיה

גישתה של שקד דווקא מתנגשת עם מדיניות ה"לא בחצר האחורית שלי", המופעלת והמוצהרת של המדינה בתחום הפוליגמיה בחברה הערבית. כבר מתחילת דרכה המדינה לא ממש התלהבה מהתערבות בתחומי דיני המשפחה של הערבים, ועובדה ששרידי החוק העותמאני עדין נוכחים בין כותלי בתי הדין השרעיים, הכנסייתיים והדרוזיים עד היום.

כבר בתחילת שנות החמישים התעוררה הסוגיה בהקשר של "מערוב" החברה הישראלית, אשר עמד בסכנה בצל העלייה ממדינות ערב. קביעת גיל הנישואים ניסה להתמודד עם נישואי קטינות שהעולים מתימן ייבאו איתם במיוחד. באותה נשימה נחקק חוק מניעת ריבוי נשים, שכולל סנקציה פלילית, אך את שני החוקים האלה המדינה אף פעם לא התיימרה לאכוף בחברה הערבית. נכון לשנת 2004, 38 אחוז מהנשים הערביות הנשואות נישאו כקטינות. גם כיום, כמו שכתבה כאן סמאח סלאימה לאחרונה, כאלפיים נערות קטינות נישאות כל שנה. זאת למרות שהמדינה הצליחה להעלים את התופעה בחברות העולים המזרחיים.

חמישים שנה אחרי, הנשים הערביות והארגונים הפמיניסטיים עמדו לבד במערכה לשינוי חוקים מתקופת האבן העותמאנית, אשר הקנו לבתי הדין הדתיים בלעדיות ועצמאות שיפוט בדיני אישות. ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, אשר הוקם ב-1995, התגבש דווקא סביב העובדה שהמדינה הקימה בתי משפט אזרחיים לענייני משפחה, מבלי לשים לב שמשפחות מוסלמיות ונוצריות נשארו בחוץ. החוק העותמאני משנת 1917, שישראל שימרה, מנע מהן מלפנות לערכאה שונה מהערכאה הדתית.

רק ב-2001 ובתום קמפיין לובינג מתיש שנמשך חמש שנים בוועדות הכנסת, בזמן שהתחלפו להן שלוש ממשלות, הצליח הוועד לבטל את המונופול של בתי הדין הדתיים בענייני משפחה ולהנגיש את המשפט האזרחי לנשים ערביות. לא המדינה יזמה את המהלך ולא משרד המשפטים. בפרוטוקולים של ועדות חוק, חוקה ומשפט אפשר למצוא אפילו התנגדות של משרד המשפטים. הטענה ל"רגישות תרבותית ודתית" חגגה אז!

> המרכיב הסודי ברשימה המשותפת: הכירו את התנועה האסלאמית בישראל

ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, שמאגד את רוב ארגוני הנשים הערביות בתחום הזה, החל את המאבק בפוליגמיה לפני שנים רבות. לא אחת הקמפיינים שלו נתקלו באיומים או השמצות אישיות או בקמפיין תגובה שמעודד פוליגמיה, במיוחד בנגב. שום גיבוי, מימון או הגנה לא קיבל הוועד מהמדינה ומגורמיה.

הרשימה המשותפת צריכה לשנות כיוון

דבריו של אבו עראר אתמול רק ממחישים את החשש כי יוזמתה של שקד עלולה להוביל ליותר לגיטימציה לפוליגמיה. מה שתרצה שקד, המזוהה עם עמדות גזעניות, הערבים לא ירצו. הודות לה להתחתן בשנית עוד יהפוך למעשה פטריוטי. לא מזמן ליברמן התבטא בעניין האיום הדמוגרפי הערבי, ותגובתו של חבר הכנסת מהתנועה האסלאמית דאז, עבאס זכור, הייתה שיש לגייס את הרחם הערבי. הוא פנה לנשים ערביות להיות סלחניות ולאפשר לבעליהם להתחתן בשנית.

שקד ביוזמתה לא תוכל לגעת במטרה הקלה שנקראת אבו עראר. אולי היא תוכל רק להביך את הרשימה המשותפת, שבורחת מהסוגיה. מסע להסרת חסינותו לשם העמדתו לדין בעבירה של ריבוי נשים לא נראה באופק, מכל מקום. זה התסריט שאבו עראר התכונן לו יותר מכל, ואולי הדבר היחיד שהתכונן אליו בכנסת. את פיסת התחת הזו הוא דאג לכסות עם ההצהרה על אשתו השנייה כמאהבת וכידועה בציבור – הידועה בציבור הכי ידועה היום במדינה.

לא ייקח זמן עד שתתמלא החברה הערבית בשיח השוואתי: היהודים הכופרים מעדיפים את החיים בחטא, קשרים וילדים מחוץ לנישואין, המוסלמים לפחות מכבדים את האישה השנייה על ידי נישואין, הכרה וייחוס וירושה. אבו עראר המסכן רק עשה מה שהדת מתירה לו, עוד יגידו, ותמיד ח"כים מעונים אצלנו מקבלים עוד קדנציה כבונוס.

לפני שזה יקרה אני בתור מצביעה לרשימה המשותפת פונה לחברי הרשימה: בבחירות האחרונות הכמיהה לאיחוד, הגזענות והאוטובוסים המרחפים באוויר פתרו אתכם מהביקורת. השיתוף הרדים כל דיון שיכול היה להפריע להצבעה. אני מודה שסתמנו את הפה. אבל בבחירות הבאות לא מובטח להם שקט תעשייתי, ועד אז נשמח להכיר לכם את אמל אלסאנע, וראוויה וסראב אבו רביעה, ועוד אחרים ואחרות פורצות דרך ומנהיגות כמוהן, מהנגב ומכל הארץ, בשביל לרענן את השורות עם א/נשים ראויים/ות באמת.

> נישואי בוסר: כמה קטינות ערביות נישאות בניגוד לחוק, ולמה?