newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שנינו מאותו הכפר: כך אזכור את הקרבנות הישראלים והפלסטינים

ביום הזיכרון אני לא זוכרת רוצחים, אלא קרבנות. לקראת טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום" הנה כמה מילים על אבל משותף יחד לשני העמים, ושיר בתרגום מערבית של מחמד עווידה

מאת:

כותבת אורחת: נטע חזן

כשאני נמצאת כל שנה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של "לוחמים לשלום", אני זוכרת ילדים ישראלים שנרצחו בפיגועים ברחבי ישראל. זה הכי קל לי, כי גדלתי בירושלים בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה.

אך באותה נשימה אני זוכרת גם את עביר עראמין, בתו של חברי היקר בסאם עראמין שנורתה בזמן שהותה בבית ספרה על לא עוול בכפה. אני זוכרת את האמהות של הצעירים שנרצחו בישראל ועליהן כולנו שומעים יום יום. בעת ובעונה אחת אני חושבת על אמו של מחמד אבו-ח'דיר ועל הכאב שלה כשנודע לה שצעירים יהודים שרפו את בנה בעודו בחיים.

> צפו: מאות ישראלים ופלסטינים ציינו שנה של מחאה משותפת נגד הכיבוש

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 2016 (חי אשכנזי, לוחמים לשלום)

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, 2016 (חי אשכנזי, לוחמים לשלום)

הכאב של האמהות הוא אחד, הסבל הוא אחד והדמעות הן רבות. האבל אינו מבדיל בין דתות ותרבויות. אני חושבת רבות גם על האחיינים שלי שבעוד שנים מספר עתידים להתגייס לצבא, אך אף אחד לא מבטיח לי שיחזרו אלי בריאים ושלמים. אולי הם ייקראו לשרת בשטחים ואף יגיעו לכפר דומא היכן שיהודים, בני עמי, שרפו משפחה שלמה למוות, ואולי בכלל לא יחזרו משם?

אני לא זוכרת רוצחים, אלא זוכרת קרבנות

הרבה פעמים מאשימים אותנו הפעילים בלוחמים לשלום ומסיתים נגדנו בטענה שאנו זוכרים רוצחים ומאדירים את שמם. זה לא נכון. אני לא זוכרת רוצחים, אני זוכרת קרבנות. אנשים שקיפחו את חייהם בשל הסכסוך המתמשך בו אנו חיים.

כשכואב לנו, הכי קל להסתגר. אך אני בוחרת להתמודד עם הקושי הזה ולצאת מהמרחב הבטוח שבו אני נמצאת ולראות, לחוש ולהרגיש גם את הכאב של הצד השני. כאבו של האחר אינו בא על חשבון כאבנו אנו. במקום לשים על המשקל את הכאב והסבל, עלינו להכיר בכך שכולנו קרבנות של אותו מעגל דמים אלים ונקמני וכולנו משלמים את המחיר, כובש ונכבש, גברים ונשים, הורים וילדים.

הגיע הזמן לעצור זאת ולומר מספיק. עד כאן. המחיר שאנו משלמים כבד מדי. האדמה ספוגה בדם בנינו ובנותינו. אני לא רוצה שבסוף תישאר רק האדמה המדממת כעדות חיה וכואבת למה שהתנהל כאן שנים רבות. לכן, אני קוראת לכם, ביחד עם חבריי וחברותיי מ"לוחמים לשלום" להגיע לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני ולומר "לא עוד".

את השיר הבא כתב חברי ושותפי לדרך מחמד עווידה מירושלים. השיר נכתב במקור בערבית ותורגם על-ידי לעברית.

סלאם – שלום

נשאלתי: מה אתה רוצה מאיתנו ומאיזו ארץ הגעת?

השבתי: אני רוצה שלום והגעתי מארץ השלום.

צחקו ואמרו: היש דבר ששמו שלום או שאתה הוזה?

עניתי: איני הוזה ולא אוותר על השלום לעולם.

אמרו לי: דבר כרצונך. ספר לנו, מדוע באת?

הגעתי אליכם מארץ רחוקה;

ארץ שהייתה בעבר בירת העולם,

ארץ שהייתה כוכב השמיים,

ארץ שהייתה אור השמש וליל הירח

ארץ שאיבדה את אנשיה ותושביה כי ביום מן הימים הפסיקו להתעניין בה

הם הפסידו את הארץ והפסידו את עצמם בשם הדת, הלאומיות והגזענות

הם הפסידו את הארץ ואמרו "רק אנו ראויים להתקיים", ואיחלו שייעלמו כל השאר

הם הפסידו את הארץ ולא הייתה בידה האפשרות להתנגד,

אפילו שהיא ייחלה שכל מי שנמצא על אדמתה יחיה חיים שלווים.

אנשי הארץ ומי שנמצא בה, שפטו בינינו ונקבל את גזר הדין בהשלמה.

האדמה מדממת ובוכה

אנו יכולים להיות התרופה שתרפא אותה.

אל תתביישו לומר: "בוא, אני רוצה ללחוץ את ידך!"

והרי אני כמוך רוצה לחיות בכבוד ובשלווה

אני מהאדמה הזו ואתה ממנה!

אם לא נעשה כן, שנינו נהפוך לגחלים במדורה שלה

לכן, הושט את ידך כדי שניצור עתיד טוב יותר יחד וכולם יבואו בעקבותינו

זה השלום שלי, אנשי השלום

ויש ביניכם מי שתומכים בי וישנם כאלו שמתנגדים לי

אך אל תאמרו שאני חולם או משתטה או משוגע

אני משביע אתכם באל שתעבירו את המסר שלי:

או שנחיה בשלום יחדיו או שהמוות יהיה גורלנו

שלום לכם – סלאמי לכם

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני יתקיים בערב יום הזיכרון, ביום ראשון הקרוב 30.4 בשעה 21:00 בהיכל קבוצת שלמה בתל-אביב. בטקס ובאירועים הנלווים לו צפויים לקחת חלק כ-3,500 איש.

לתרומות לטקס הקליקו כאן: https://www.mimoona.co.il/Projects/3997

נטע חזן היא פעילה מרכזית ב"לוחמים לשלום" מזה כשמונה שנים. בעלת תואר ראשון בתכנית ללימודי האסלאם והמזה"ת ושפה וספרות ערבית, ותואר שני בתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. פעילה במספר ארגוני שלום ועובדת כמנחת קבוצות דיאלוג, מתרגמת ומורה לערבית ולעברית.

המשורר, מחמד עווידה, הוא המתאם הפלסטיני הכללי של "לוחמים לשלום" מזה כשלוש שנים, פעיל בתנועה מאז 2008 ומנהל פרויקטים מגוונים במזרח ירושלים.

> ללמד על השואה בבית ספר ערבי-יהודי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf