newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תעשו לעצמכם חיים קלים ותאשימו את מערכת החינוך

אנחנו מתפתים לחשוב שניתן לחולל שינוי באמצעות חינוך, כי אנחנו מחפשים הסברים פשוטים, ולך תבין רצח. וכך מערכת החינוך הפכה לשק החבטות, שאליו אנחנו מוליכים את מחדלינו. במקום להסתכל בראי, אנחנו מסתכלים בחלון ורואים דרכו את בית הספר

מאת:

סוף שבוע של מעשי רצח אידאולוגיים, מטלטל אותנו אחורה, לחפש משמעות ברצף. ישי שליסל הדוקר מירושלים מחזיר אותנו לבר-נוער; שריפת התינוק עלי דוואבשה מחזירה אותנו לשריפת מוחמד אבו חדיר. גלי הרצח כגל השרב. ואחרי שנחפור אחורה, נישיר מבט לעתיד. או אז תבוא הקריאה לחינוך. שהרי – "הכול מתחיל בחינוך".

הבו לנו תוכנית חינוכית ערכית!

יום יומיים יעברו, עד שתשמע הקריאה שצריך "להטמיע ערכים באקלים מכיל ומיטבי", ולשם כך ראוי לפתח תוכנית חינוכית ערכית לילדינו. למשל תוכנית "וְאָהַבְתָּ". משהו שכל אחד ואחת יכולים לקרוא אותו מתוך עולמם, ולהנהן. זאת כותרת טובה כי חלק מבינים שצריך לאהוב את כולם. חלק אחר מבינים שצריך לאהוב רק את מי שהוא רֵעֲךָ, (שהרי את השאר ראוי להשכים ולהרוג). וזה גם מתאים לממלכתי דתי, כי בכותרת הפנימית יצרפו את הפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך". אחלה תוכנית.

זאת תהייה תוכנית חינוכית פורצת דרך, כי נשלב בה לימוד דרך טאבלטים. למה? כי זה אחלה שבעולם. עם הפניות למקורות ברשת, וקריאה לאחדות.

אחרי שבוע שבועיים יהיה מי שיקרא את התוכנית ויעלה שאלה לסדר היום כיצד ייתכן שהתוכנית מותחת קו ישר בין מקרה שרפת התינוק הזה ("שאני מגנה בכל לב, אבל…") לבין מקרה שרפת התינוק ההוא ("שאין מה להשוות"). באמת, איך אפשר להשוות?

בהתחלה יראיינו פקיד בכיר שיסביר שלא מדובר בהשוואה, אלא שהדברים מובאים בפני התלמידים לדיון. אין בתוכנית קביעה אלא שאלה. אבל יעבור עוד יום ויתברר שהתוכנית החינוכית הערכית נכתבה בכלל בידי גורם פרטי שזכה במכרז, ואף אחד במשרד החינוך לא יודע מה כתוב בה.

עכשיו יתחילו לברר מי עומד מאחורי אותו גוף פרטי שזכה במכרז, וימצאו שמעורב שם כסף זר של גורמים בעלי עניין, ומי יציל את נפשם הרכה של ילדינו. בסופו של דבר שר החינוך יורה לגנוז את התוכנית, יעלה על גג בית בבית אל, ויכריז שעם ישראל וארץ ישראל ומורשת ישראל ותורת ישראל וילדי ישראל.

ואחר כך יהיה שקט.

מערכת החינוך מושפעת, לא משפיעה

מערכת החינוך היא אנשים, ואנשים במערכת הם קונפורמיים. לכן החינוך (אם בכלל יש לו תפקיד) מתיישר לפי המציאות. חינוך לא מייצר מציאות ולא משנה אותה. אין לו את שמינית הכוח לעשות זאת. חמישים אחוז מילדי כל שנתון נכשלים במבחני גמר בית הספר, אז מציאות אתם רוצים לשנות במערכת הזאת?

אנחנו מתפתים לחשוב שניתן לחולל שינוי באמצעות חינוך, כי שם הפנס הציבורי ואנחנו מחפשים הסברים פשוטים. לך תבין רצח? מכיוון שההסבר מורכב, ומורכבות זה לא להיט באמצעי התקשורת, הולכים על הפשוט – מערכת החינוך.

מערכת החינוך היא שק החבטות, שאליו אנחנו מוליכים את מרבית מחדלינו. במקום להסתכל בראי, אנחנו מסתכלים בחלון ורואים דרכו את בית הספר השכונתי. הרבה יותר קל ומזכך את הנפש.

וכל זה ממש מתבקש עכשיו, כששר החינוך הוא בעצמו נער-גבעה. הוא פיטר מישהו לפני חודש, אז הנה לכם הסיבה. כאילו שמציאות הכיבוש והמלחמה נוצרה אך לפני חודשיים, כשבנט מונה לתפקידו.

לא, לא. החינוך מושפע לא משפיע.

ומי שמחולל את המציאות המורכבת זה אנחנו, אני ואת ואתה, רחוק מאור הזרקורים הציבוריים. היא מתהווה במשפטים קצרים שאנחנו אומרים כתשובה לשאלה "מה אתה אומר?". זה קורה בשירותים במקום עבודתנו, במדרגות העולות לדירתנו, במכולת השכונתית, בחוף הים. באין ספור רגעים קטנים שמתרחשים בכל המקומות כולם.

– מה אתה אומר?
– נורא
– כן, אבל …
– אסור להשוות

היא מתהווה במה שאנשים אומרים זה לזה כשהם רובצים אל מול מסך הטלוויזיה: "תעביר לעשרים וארבע, נמאס כבר לשמוע חדשות". זאת המציאות שמתוכה מתחנכים ילדינו. ועם מה שילדים שומעים בבית, מערכת חינוך הציבורית לא מסוגלת להתמודד. רק להתיישר.

לדעתי, אם מותר, זה גם ממש לא תפקידה. אבוי לי אם אתן בידי בנט נער הגבעות את הזכות לחנך את ילדי. לא הוא ולא הקודם מ-"האחר זה אני" שהצביע בעד מאסר מבקשי המקלט בבית הסוהר בחולות. גם לא הקודם לו, שחשב שמבחנים יעזרו במשהו לילדי להתפתח, והקודמת לו שחלמה ללמד את ילדי מיומנויות למידה. באמת תודה רבה לכולם על שליחותם הציבורית, אבל הילדים הם של הוריהם, ולטוב ולרע ההורים יחנכו אותם. זה אמנם הרבה יותר מסובך מאשר להאשים את שר החינוך – אבל זה האתגר.

> "מזל שהילדים שלי ישנו היום בשכם, אחרת גם הם היו מתים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf