newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה דוקא האמנות מוציאה את הימין הכל-יכול מהדעת?

במציאות בה הימין נהנה מכוח חסר תקדים מול אופוזיציה מנומנמת, דוקא השדה התרבותי הפך לזירת מלחמה מרכזית. אולי משום שהעשייה התרבותית חושפת את הפער בין המציאות לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה

מאת:

זר לו היה נקלע לשיח הציבורי שמתחולל בארץ בשנים האחרונות, היה מתרשם שמדובר במדינה שהיא מעצמה תרבותית עולמית. כמה שהתרבות מעסיקה אותנו! מתיאטרון אל-מידאן דרך תיאטרון יפו, מפרסי אופיר ועד לפוקסטרוט, ממחמוד דרוויש ודארין טאטור עד לפסטיבל עכו והאנדלוסית, הדיון על פני התרבות בישראל מעסיק באופן כמעט אובססיבי את התקשורת ואת הדיון הציבורי.

לאור הדיונים האינסופיים האלה אפשר היה להתפתות לאשליה על המקום המרכזי שמייחסת הישראליות לתרבות, אלמלא הנתונים לפיהם את ההישגים הנמוכים ביותר בבגרות רשמו תלמידי ישראל דווקא בספרות ובהבעה, גם ביישובים המבוססים. התפיסה הקולקטיבית בישראל עדיין מייחסת חשיבות רבה לאין שיעור להישגים גבוהים במקצועות הריאליים מאשר באלה ההומניים, ותקציב התרבות עליו מתקוטטים כולם מהווה אחוז מצחיק ממש מתקציב המדינה, נמוך משמעותית מהשיעור היחסי שלו בעולם המתוקן.

הפער בין המציאות לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה

אז איך אפשר להסביר את ההתעסקות האובססיבית של הדיון הציבורי בישראל דווקא בשדה התרבות? נכון, על התרבות בישראל מופקדת כיום אישה גזענית עם פרקטיקות אלימות של איומים שפרובוקציות הן לחם חוקה,  והיא עובדת קשה מאוד כדי להישאר תדיר בכותרות. אבל הממשלה הזו הלא מצטיינת בפרובוקטורים גזענים, בחלקם הגדול מופקדים על תחומים שבהם המשמעות של המדיניות שלהם בפועל מסוכנת בהרבה מאלה של מירי רגב. כנ"ל גם לגבי הכנסת הנוכחית, הקיצונית שידעה ישראל מעודה, שמקדמת חוקים גזעניים עם השלכות מרחיקות לכת חדשות לבקרים.

יתרה מזו – אנחנו נמצאים בתקופה שבה הימין נהנה מכוח חסר תקדים. השלטון שלו אבסולוטי, האופוזיציה נגדו מנומנמת ומשותקת ואין שום כוח שמאתגר אותו באמת משמאל. מדוע, אם כן, תיאטרון דל תקציב כמו אל-מידאן הופך לסוגיה לאומית שמובילה את שרת התרבות למלחמת חורמה?

לשאלה הזו יש, לדעתי, תשובה כפולה הקשורה למהות התרבות עצמה. כשהיא במיטבה, התרבות עושה שני דברים שהם במידה רבה דבר והיפוכו: מאתגרת את הנרטיב הקולקטיבי, וגם מנסחת אותו. צביונה של חברה מתעצב גם על ידי מעשיה בפועל, וגם על ידי הסיפור שהיא מספרת לעצמה על עצמה. אחד התפקידים של התרבות הוא לעמוד על הפער בין המעש לנרטיב, כשהוא מתקיים, ואז באמצעות הדיאלקטיקה הזו לעדכן את הסיפור הקולקטיבי.

בישראל, הפער בין ההתנהלות בפועל לבין התפיסה העצמית הוא עצום, והוא הולך וגדל ככל שדפוסי הפעולה של השלטון מקצינים. אנחנו פועלים בצורה אחת, ומספרים לעצמנו סיפור שונה לגמרי. לכן דווקא עכשיו, כשהכתבת המציאות ברמה הממשית מקודמת על ידי הימין באין מפריע, הוא חייב לפעול כדי לגשר על הפער הזה בין המציאות לבין הסיפור על המציאות. אנחנו לא יכולים גם להיות כובשים, גם לנהל מלחמה דמוגרפית ותודעתית נגד האזרחים הערבים, וגם לספר לעצמנו את סיפור "היהודית והדמוקרטית". לכן הימין חייב להפוך משוררת שכותבת על דיכוי בני עמה למחבלת ואת כל מי שתומך בה לתומכי טרור, כי השיר המינורי שלה חותר תחת הנרטיב שישראל רוצה לספר על עצמה. כך גם סרט כמו פוקסטרוט, שלטעמי האישי מוערך יתר על המידה בהגזמה פרועה, אבל הוא מערער בדרכו על הנרטיב של "הצבא המוסרי בעולם" ולכן הוא הופך לאיום שצריך להילחם בו.

> הקישוטים המוסריים של יצחק הרצוג

לא הפרובוקטורית או הגזענית היחידה בכנסת ובממשלה. מירי רגב (צילום: פלאש90)

תרבות? ישראל מעדיפה מאבק אלים

הנקודה השניה שהופכת את התרבות לנקודה רגישה במיוחד אצל שלטון דיכוי היא אופייה הריבוני. תרבות היא זירה אוטונומית שבה קהילות מספרות את הסיפור שלהן. שלטון שרוצה שליטה מוחלטת גם על המציאות וגם על הסיפור על המציאות, ינסה לעשות קואופטציה של התרבות אל תוך הנרטיב הרשמי במידת האפשר, ויוקיע וירדוף אותה במקומות בהם לא יצליח לעשות זאת. כך למשל, הקמפיין המתוקשר של רגב אודות "קידום תרבות מזרחית" הוא כולו ניסיון לכלול את הסיפור המזרחי בתוך הסיפור הציוני הרחב, בבחינת "עכשיו תורנו". אבל במקומות שבהם תרבות או אמנים מזרחים יאתגרו את הסיפור הזה – כמו הסופר סמיר נאקש, או אמן הספוקן-וורד יוסי צברי, הם ימצאו את עצמם מודרים בדיוק כמו עמיתיהם הפלסטינים. התרבות הריבונית הפלסטינית היא כמובן בלתי ניתנת לניכוס אל תוך הנרטיב הציוני (למעט שוליים צרים מאוד), ועל כן היא מהווה בהגדרה איום שהימין צריך להיאבק בו.

ביטויים של זהות פלסטינית ריבונית נחווים על ידי מדינת ישראל כאיום לא רק במישור התרבותי. גם הוצאתה של התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק והרדיפה העיקשת נגד בל"ד הם חלק מאותו הלך רוח: בכל מקום שבו מתקיימת זהות פלסטינית אוטונומית המתגבשת מחוץ להישג ידה ויכולת ההתערבות של המדינה, היא הופכת ליעד למלחמה. כך גם ביחס ליוזמת החרם. אפשר לתהות מדוע ישראל רואה בקמפיין של התנגדות לא אלימה במובהק איום על עצם קיומה. התשובה היא בין היתר מפני שזאת יוזמה ריבונית פלסטינית שבה ישראל לא קובעת את הכללים.

במובן הזה, לישראל יש אינטרס ברור להסיט את המאבק הפלסטיני מהשדה הלא אלים – בין אם מדובר בחרם או בשיר של משוררת צעירה – לשדה האלים, שם היא יכולה להכתיב את כללי המשחק. קל יותר לישראל – קונקרטית ותעמולתית – להתמודד עם מפגעים ומיידי אבנים מאשר עם מחזות ומשוררים. הראשונים מאששים את הסיפור שישראל מספרת לעצמה ועל עצמה, סיפור הקורבנות הנצחית. השניים מאתגרים את הסיפור הזה ומציבים מולו מראה. מירי רגב, ואיתה מרבית הציבור הישראלי, לא אוהבים את המשתקף בה. בכל יום היא קמה עם אבן חדשה ביד כדי לנפץ אותה. ובאורח פלא, המראה ממשיכה לשקף לה – ולנו – בכל יום מחדש את הפנים שאנחנו מסרבים לראות.

> עורכי שיחה מקומית מספרים: איך פוסט נולד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf