newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משפחתו של יוסף סלמסה: שוברים את קוד השתיקה של יוצאי אתיופיה

יוסף סלמסה נמצא במחצבה ללא רוח חיים, לאחר שספג התעללות ממושכת מצד שוטרים. בני משפחתו יוצאים במאבק נגד המשטרה ומח"ש, ובדרך מנסים לעודד את הקהילה שלהם להגן על זכויותיהם, ותומכים גם בתושבי רהט וגבעת עמל

מאת:

מחר (ראשון) תמלא שנה למעצר האלים של יוסף סלמסה בבנימינה. במהלך המעצר חישמלו שוטרים את סלמסה בזמן שבילה בגן ציבורי עם חבר, אזקו אותו, היכו וגררו אותו, הפקירו אותו שעות בחצר תחנת משטרת זכרון יעקב, כשהוא כפות ומעורפל, תוך שהם מונעים מבני משפחתו להתקרב אליו.

יוסף סלמסה מעולם לא נחקר ולא הואשם בדבר. הארוע הקשה הותיר צלקות בנפשו, ולדברי משפחתו הוא לא חזר להיות שוב אדם שמח וחייכן כפי שהיה, ומחוץ לשעות העבודה הסתגר בביתו. בזמנו הגישו בני משפחתו תלונה למח"ש, שגררה מסכת איומים מצד השוטרים על בני המשפחה והפעלת לחץ על יוסף ועל בני משפחתו לביטול התלונה.

בתחילת יולי האחרון, לאחר שנעדר במשך שלושה ימים, נמצא יוסף כשהוא מוטל ללא רוח חיים בתחתית מחצבה בבנימינה. גופתו הועברה לנתיחה במכון לרפואה משפטית. סיבת המוות לא נמסרה למשפחה עד עצם היום הזה, ובמשטרה אומרים שחקירת המוות עדיין נמשכת, ודוחים את טענות המשפחה על מדיניות מפלה כלפי יוצאי אתיופיה.

מחר, ביום השנה למעצר האלים, יתייצבו בני משפחת סלמסה ותומכיהם להפגנת מחאה מול משרדי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) בירושלים וידרשו תשובות. במח"ש אומרים שהם דווקא ניסו לחקור את התיק, אך לא זכו בשיתוף פעולה מצד סלמסה. רגע לפני ההפגנה כינסתי שלושה מהם – בנצ'י ואשר, האחים של יוסף סלמסה ז"ל, וטהונה מהרט, בת הדודה – לשיחה. שלושתם הם מנהלי ומובילי המאבק.

> מחאת הנוער האתיופי: המשטרה מסמנת את כולנו כעבריינים

יוסף סלמסה (באדיבות המשפחה)

יוסף סלמסה ז"ל (באדיבות המשפחה)

האבל נותן כוח למחאה

אז מה הולך לקרות ביום ראשון?

בנצ'י: "אנחנו עולים לירושלים, מלווים בתומכים רבים, כך אנחנו מקווים, כדי לדרוש שם תשובה לשאלה למה השוטרים האלימים עדיין ממשיכים לעבוד ולחיות את חייהם כאילו לא קרה דבר. אנחנו דורשים לדעת למה אותם שוטרים התנהגו כלפי יוסף אחי בצורה כזו אכזרית ואלימה. זו העבודה של מח"ש ועד עכשיו הם לא עשו אותה. אני לא מבינה את ההתנהלות הזו, מח"ש אמורה להגן על האזרחים ולא לטייח ולאפשר לשוטרים פשוט להמשיך הלאה.

"איבדנו אח, בן, דוד, חבר. אנחנו תובעים כאן צדק לא רק למען אחינו יוסי, ששילם בחייו, ולנו המשפחה, אלא גם עבור כלל החברה. במסע שלנו נחשפנו לסיפורי אלימות רבים וקשים של צעירים בני הקהילה שלנו שחוששים להיחשף. אנחנו זקוקים לכוח שלכם איתנו ברחוב. אל תסתפקו בגילויי תמיכה מאחורי המקלדת. זה לא מספיק. אל תישארו אדישים. גם אנחנו חשבנו פעם שזה לא יגיע אל פתח ביתנו והנה זה קרה".

אתם יכולים לנסות לתאר את השנה שעוברת עליכם מאז אותו ערב קשה בו התחיל הסיוט? 

טהונה: "אני חושבת שכיום אנחנו מבינים יותר שבתוך המאבק הזה לא באמת היה לנו זמן לתהליך האבל האישי שלנו. פשוט לשבת ולהתאבל על יוסף. אנחנו עדיין לא מעכלים את זה שהוא לא נמצא איתנו יותר. קמנו מהשבעה ישר למאבק".

אשר: "אני דווקא מאמין שהכאב האישי הזה הוא המאבק שלנו. הצער הוא מה שמדרבן אותנו להמשיך. אי אפשר להפריד בין הכאב האישי העמוק לבין ההבנה שהמקרה של יוסף מבטא תופעה הרבה יותר גדולה של אלימות משטרתית שנגדה אנחנו נלחמים. אני מאמין שהמקרה של יוסף יכול היה להימנע אם אנשים לפנינו היו קמים ומקימים צעקה".

איך מתקבל המאבק בתוך הקהילה של יוצאי אתיופיה?

טהונה: "אנחנו מקבלים לא מעט תגובות חמות ותומכות, אבל גם לא מעט תגובות שמקשות עלינו. יש אצלנו מין קוד של שתיקה. לא להתלונן, לא לצאת נגד. לא בתוך הקהילה ולא החוצה כלפי החברה הישראלית הכללית. הנטיה היא לשמור סיפורים קשים בין כתלי הבית. יש כאן פחד כפול גם מתגובת הקהילה וגם מפני הממסד. מין תפיסה כזאת שלממסד יש כוח אינסופי ושלנו אין שום כוח מולו.

"המאבק שלנו הוא גם מאבק בזה. הפגנו מול בניין המטה הארצי בדרישה להפגש עם המפכ"ל כי זו הזכות שלנו, באנו לדיון בוועדה בכנסת כי זו הזכות שלנו, וביום ראשון נפגין מול מח"ש כי זו הזכות שלנו. יש לנו זכויות שרוב הקהילה או לא מודעת אליהן או לא באמת יודעת איך להשתמש בהן.

"אומרים לנו שהפעולות שלנו קיצוניות. תגובות כאלה דווקא מדרבנות להמשיך במאבק. אנחנו רוצים לעשות שינוי לא רק בחברה הישראלית אלא  גם בתוך הקהילה. לצעוק: קומו! תתעוררו! דעו את הזכויות שלכם. תאבקו עליהן".

> המקום הכי חם בגיהנום: מה הרג את יוסף סלמסה?

ערב תמיכה במשפחתו של יוסף סלמסה שמערך ברחובות. מימין: בנצ'י. במרכז: אביו של יוסף. משמאל: אשר וטהונה (אבי בלכרמן)

ערב תמיכה במשפחתו של יוסף סלמסה שנערך ברחובות. מימין: בנצ'י. במרכז: אביו של יוסף. משמאל: אשר וטהונה (אבי בלכרמן)

חטיפת שלושת הנערים שינתה הכל

הדרך עד עכשיו לא נראית פשוטה. דרשתם תשובות ולא קיבלתם. צעדתם מבנימינה לירושלים והמפכ"ל לא קיבל אתכם. מאיפה הכח להמשיך? 

אשר: "קודם כל זו האמונה שנותנת כח. אנשים בקהילה שלנו עברו המון כדי להגיע לכאן. הם חלמו על המקום הזה, ארץ זבת חלב ודבש. קח את ההורים שלי. הם שילמו מחיר יקר, איבדו ילדים ובני משפחה בסודן ולא חשבו שגם כאן במדינה שאמורה להיות בית יאבדו ככה ילד. לראות את הכאב שלהם, את האמונה שמצד אחד נשברה, אבל מצד שני דוחפת להיאבק, נותן כח.

"אני אומר את זה גם להרבה חבר'ה צעירים בגילי. גם אני איש של מועדונים ולהנות מהחיים אבל המציאות לפעמים מכריחה אותך לצאת מאיזו אדישות ולהאבק על המדינה הזאת. על איזה חלום שנשבר. כולנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים בקטע הזה של הגזענות, האלימות, ההשפלות. אז לא! אנחנו לא רק טובים בללכת לצבא, לרוץ ולהלחם אלא גם בלהאבק על שינוי. אם ההורים שלנו עברו את סודן אז הכל אפשרי".

לכל מסע יש מטרה מוצהרת, שלשמה יוצאים לדרך, ויש גם דברים שקורים לנו תוך כדי. יש דברים חדשים שלמדתם על עצמכם או בכלל במסע שלכם? 

טהונה: "אני מרגישה שבמסע הזה התחלתי להכיר גם את המערכת. דברים שבעבר לא התעניינתי בהם. לא היה לי עליהם ידע. גם משהו בשפה שלך משתנה. את פתאום מתחילה לדבר אחרת. החשיבה שלך משתנה. העמידה שלך מול אנשים. במסע הזה למדנו גם להכיר הרבה ארגונים וקבוצות שעוזרים לנו: האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אנשים בתקשורת שאכפת להם. אף פעם לא חשבתי שאני אאבק בצורה כזו, ומעולם לא חשבתי שאנהל מאבק שהוא עבור אחרים. אני יודעת שאת יוסף אנחנו לא נחזיר ועדיין יש לנו מחוייבות כפי אחרים".

בנצ'י: "לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד בזה. אני אם חד הורית לשלוש בנות קטנות שזקוקות לי, המאבק הזה דורש המון זמן, ואני משתדלת איכשהו להצליח לעשות גם וגם. זה לא קל. הבנות שלי כבר יודעות בעל פה את הססמאות שלנו ומדקלמות אותן בבית. הן צעירות אז אני לא נכנסת איתן למקומות הקשים יותר של דיבור על האלימות המשטרתית או מה קרה ליוסף.

"זה שיעור טוב בלהבין ולראות מי נמצא איתך שם ונותן לך יד או מנגב לך את הדמעות. את מי אתה מגלה. יוסף פתח לי את העיניים, גרם לי לשנות את השקפת העולם שלי. יש לנו אח בכור דתי, שאומר שמה שקרה ליוסף זה התיקון שלו ושלנו. שהמקרה של יוסי צריך לתקן פה הרבה דברים. ואני חושבת שזה באמת מסע של תיקון, רק חבל כל כך שאלה הנסיבות".

> המאבק של יונתן היילו: מערער על הרשעתו ברצח האנס שלו

אחיו ואחותו של יוסף סלמסה, אשר נמצא מת במחצבה ליד מקום עבודתו בבינימינה, צועדים כדי לעורר מודעות לאלימות משטרתית, 4 ינואר, 2015. אקטיבסטילס

משפחת סלמסה בצעדה לזכר יוסף בקריאה לעצירת האלימות המשטרתית, 4 ינואר, 2015. אקטיבסטילס

אתם יודעים, אחד הדברים שממש מרגשים אותי בהכרות ביננו זו איזו פתיחות שלכם לחיבור בין המאבק שלכם ומאבקים אחרים. היכולת לראות את ההשתקפות של המאבק שלכם גם במאבקים אחרים. זוכר איך התרגשתי כששיתפתם פוסט על רהט, והבעתם זעזוע על האלימות המשטרתית שם. זה לא מובן מאליו…

בנצ'י: "אני חושבת שאצלי חטיפת שלושת הנערים בקיץ שינתה משהו. לפני זה לא הייתי בנאדם של חדשות. ידעתי בגדול מה קורה אבל ממרחק. היה משהו בהתמודדות של שלוש האמהות עם האובדן שגרמה לי איזו התרגשות והתבוננות אחרת. הלב שלי נפתח לדברים שלא קשורים אלי ישירות. לצערנו חודש אחר כך זה דפק גם על הדלת שלנו. מאז כל דבר מעניין אותי. חשוב לי להבין ואכפת לי".

טהונה: "הגישה שלי לחיים היא שכולנו בני אדם. אני לא יכולה לשמוע על מקרה האלימות המשטרתית ברהט ולהסתכל מהצד כאילו זה לא נוגע לנו. אותו דבר לגבי מבקשי מקלט בתל אביב, או מזרחים שנאבקים באפליה, או תושבי גבעת עמל, או מה שקורה במאהל ארלוזרוב. גדלתי על ערכים של לכבד את כל מי שעומד מולי, בגלל זה ההזדהות היא אוטומטית. אין פה בכלל שאלה".

> מי שלא מכיר את רהט לא יכול להבין למה זרקו אבנים על המשטרה

מח"ש: כתבנו ליוסף אחרי שהוא מת

לאורך כל השיחה שאנחנו מקיימים לצד הכאב, והנחישות מעוררת השראה יש לא מעט רגעים של צחוק והומור ועקיצות הדדיות ומחויכות בין שלושת בני המשפחה. זוהי תחושה של שיחה עם שלושה אנשים צעירים, שלא מוותרים על החיים ועל השמחה. לרגעים אפשר כמעט לשכוח לשם מה התכנסנו. זה קורה לנו לא מעט בקשר ביננו, שאנחנו שמחים שנפגשנו ואז נאנחים ואומרים שהיינו שמחים לא להכיר, או הכי טוב, לשבת לקפה גם עם יוסף ולהמשיך במאבק יחד.

בתגובה לטענות המשפחה ופעילים נוספים על אלימות שיטתית כלפי יוצאי אתיופיה מסרו במשטרה לאחרונה לחדשות 10 כי:

משטרת ישראל דוחה בתוקף את הטענות הנוגעות לאי שוויוניות באכיפה. המשטרה מבצעת אכיפה אחידה ללא משוא פנים ובהתבסס על שיקולים עניינים ומקצועיים בלבד ובשום אופן ללא קשר לזהותם של החשודים או נפגעי העבירה.

בתגובה לטענות המשפחה כלפי מח"ש נמסרה למערכת "המקום הכי חם בגיהנום" לפני מספר חודשים התגובה הבאה:

למח"ש הועברו חומרי חקירה בעניינו של הצעיר. בעקבות כך, זומן הצעיר, בשעתו, למסור תלונתו המפורטת לשם קידום חקירה. משלא הגיע למסור תלונתו יצרה מח"ש קשר עם אמו אך הצעיר לא הגיע למסור תלונתו המפורטת. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקדם חקירה על סמך החומר המשטרתי, שלא היה בו כדי לאפשר קיום חקירה פלילית. בנוסף לתגובה צירפה מח"ש מכתב המזמן את יוסף סלמסה לתת עדות בנושא, ומכתב סגירה של התיק בשל חוסר שיתוף פעולה של הצעיר.

כפי שמציינת נועה בורשטיין-חדד, המכתב אליו מתייחסים בתגובה של מח"ש נשלח ב-17.7.14, כשבועיים לאחר מותו של יוסף סלמסה.

> צעירים אתיופים בקרית מלאכי: הותקפנו קשות על ידי שוטרים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf