newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך אמא וארבעה ילדים מתים לא מעניינים את התקשורת הישראלית

כמעט חודשיים מסוף מבצע צוק איתן, והתקשורת לא שואלת את השאלות הקשות: מי החליט שעכשיו מותר להרוג משפחות שלמות? מה ההצדקה לזה? ולמה בצבא לא מסבירים למה הרגו את בני משפחת ג'ודה?

מאת:

למה לאף אחד לא אכפת ממשפחת ג'ודה? כמעט חודשיים עברו מאז שטייסי חיל האוויר הפציצו את חצר בית משפחת ג'ודה בעזה, והרגו את אם המשפחה וארבעה מילדיה. עד היום לא פרסם הצבא הסבר להרג הזה, ובעצם – כמעט אף אחד לא שאל. אם וארבעה ילדים שישבו בחצר ביתם נרצחו ללא כל התרעה, ובתקשורת הישראלית לא חושבים שיש כאן סיפור שמצריך בדיקה או בירור. למה?

זה קרה ב-24 לאוגוסט. לפי עדותו של עיסאם ג'ודה, המשפחה ישבה בצל בחצר כדי להתאוורר בקיץ החם. עיסאם נכנס לבית להכין קפה ואז פגע הטיל שהרג את אשתו וארבעה מילדיו. רק שני ילדים שרדו, אחד מהם נפצע קשה ועובר כיום שיקום בגרמניה.

למה הופצץ הבית? בדובר צה"ל עונים כך: "אנו לא מתייחסים לאירועים נקודתיים, ניתן להתעדכן בחקירות הנפתחות דרך אתר האינטרנט של הפרקליטות הצבאית". באתר הפרקליטות אין זכר למשפחת ג'ודה, אלא רק רשימה של שבעה מקרים שהפרקליטות ראתה לנכון לבדוק בהקשר של צוק איתן. וזהו. שאלת הבהרה שנשלחה לדובר צה"ל כבר לא נענתה.

כמו שכתבתי אז, בידיעות אחרונות בכלל לא דיווחו על מותם של בני המשפחה. לטוב או לרע, מילה אחת לא נכתבה על ההפצצה הזאת בעיתון יום המחרת, או מאז. גם כלי תקשורת שדיווח על מותם של בני המשפחה לא חזרו ודרשו תשובות מהצבא.

ובאמת, למה שיבקשו? בסך הכל עוד מקרה. עוד משפחה. אחת מבין יותר משבעים משפחות שהופצצו בצורה דומה, חלקן גדולות הרבה יותר. ההרוגים לבית ג'ודה הם רק חמישה מבין למעלה מ-540 בני משפחות שמתו בבתיהם, בהם לפחות 250 קטינים. ואם לא דורשים תשובות לגבי כל אלה, אז מה כל כך מיוחד דווקא בהרוגי המשפחה הזאת?

שום דבר. בעצם, פשוט שום דבר. הדבר היחיד שמיוחד בבני משפחת ג'ודה הוא שעליהם קראתי יותר מאשר על בני משפחות אחרות. שתפסה את תשומת לבי ההתעלמות מעצם מותם בידיעות אחרונות. שהבלוגר עאוני פרחאת ראיין את אבי המשפחה לפני כחודש וגולל כאן את סיפורה. שהתמונה שצילם של ראוואן סבאח, חברתה של הילדה המתה רע'ד ג'ודה, נשארה לי בראש. זו הייתה יכולה להיות כל משפחה אחרת באותה מידה. כל משפחה וה"אירוע הנקודתי" שלה, במלים של דובר צה"ל.

> סיפורה של משפחת ג'ודה: "הדבר האחרון ששמעתי היה הצחוק שלהם"

ראוואן ליד שולחן ביה"ס . המקום של רע'ד נותר ריק. צילום: עאוני פרחאת

ראוואן ליד שולחן ביה"ס . המקום של רע'ד נותר ריק. צילום: עאוני פרחאת

אבל את הסיפורים האלה, של משפחת ג'ודה ושל כל המשפחות האחרות, אנחנו פשוט לא שומעים בשום מקום. גם חודשיים אחרי שוך הקרבות לא מצאה אף מערכת תקשורת לנכון לחזור ולבחון מה בעצם קרה שם: איך השתנתה המדיניות מאז חיסול סאלח שחאדה? מי בצבא החליט שמעכשיו זה הגיוני להפציץ משפחות שלמות? איזה אנשי מודיעין, חיל אוויר, פרקליטות ופיקוד ישבו ודנו והסכימו שהריגתם של מאות אזרחים חפים מפשע היא מוצדקת אם יש חשד שבסביבה נמצא איש חמאס? האם בכל המקרים שבהם הופצצו בתים ונמחו משפחות שלמות אכן היו במקום אנשי חמאס או נשקים? האם כך היה במקרה של משפחת ג'ודה?

השאלות האלה נשארות באוויר, ואולי גם יישארו באוויר. את התקשורת, וכנראה שגם את הציבור בארץ, הן פשוט לא מעניינות. ניתן רק להזכר בסיקור הנרחב שניתן לרצח המחריד של בני משפחת פוגל באיתמר, ולנסות להשוות בין רמת העניין של התקשורת כשההרוגים הם יהודים שנהרגו בידי פלסטינים – לבין רמת העניין במקרה ההפוך.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> המדרון החלקלק של פשעי מלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf