newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה אתם רוצים משוברים שתיקה?

מכל הרעש סביב שוברים שתיקה נשכח דבר אחד בסיסי על הארגון הזה: מדובר בחיילים שמספרים מה שהם עשו בשירות הצבאי שלהם, ובחיילים אחרים שמצליבים מידע ומוודאים שהכל אמת. זה הבסיס. ועכשיו כמה תשובות לטענות נגדם

מאת:

במבט ראשון קשה, באמת קשה, להבין למה הימין לוקח את שוברים שתיקה קשה כל כך. סליחה אם זה נשמע נאיבי, אבל זה באמת נראה לי מוזר.

הנה קם לו ארגון יהודי, של חיילים לשעבר, רובם שירתו בקרבי, שכל מה שהם רוצים לעשות זה לספר לחברה ששלחה אותם לשטחים מה הם עשו שם. את זה הם עושים עם עדויות של למעלה מאלף חיילים וחיילות, שנשלחו כולן לצנזורה הצבאית ופורסמו רק אחרי בדיקת הצנזורה. וזהו.

הם לא תומכים בחרם, משיכת השקעות או סנקציות (BDS). הם לא מנסים להוביל להעמדתם לדין של קצינים על פשעי מלחמה (ואפילו להיפך, מאמינים שלא על הצבא צריך להטיל אחריות אלא על המדינאים). הם ממש לא מצדיקים כל אלימות פלסטינית. הם אפילו לא קוראים לסרבנות, מה שנראה לי די בסיסי נוכח העדויות שלהם, ורבים מהם עדיין ממשיכים לשרת במילואים. בקיצור, אם כבר משהו אז יש מה להעביר על שוברים שתיקה ביקורת משמאל.

ובכל אופן מאז שקמו נמצאים שוברים שתיקה תחת מתקפה מימין, שרק החריפה בחודש-חודשיים האחרונים. השיא האחרון בקמפיין נגדם, שמביא את הקמפיין גם לשיא של אבסורד, הוא הודעתו של שר הביטחון, משה יעלון, שיאסור על "שוברים שתיקה" להכנס לפעילויות עם צה"ל. למה? כי "אם אנשי 'שוברים שתיקה' היו באמת חרדים למוסר שלנו… הם היו פועלים מול צה"ל באופן ישיר, ולא משחירים את פני חיילינו בחוץ לארץ". הבנתם? בגלל שהם לא פונים לצבא אז נאסור עליהם לדבר עם הצבא. קסום.

אבל בואו בכל אופן נסתכל רגע על הטיעונים נגד שוברים שתיקה אחד-אחד:

הטיעון הראשון, שבעיניי הוא החשוב ביותר וגם זה שקריטי ביותר להפריכו, הוא שהם לא אמינים. מבקריהם של שוברים שתיקה מונים כל מיני סיבות לכך שהארגון לא אמין בעיניהם, רובן מופרכות למדי ולאחרות עוד אתייחס, אבל על דבר אחד קשה לחלוק: ב-11 שנים של פעילות, לא ידוע לי על מקרה אחד שבו נמצאה טעות משמעותית או חלילה שקר בעדויות של שוברים שתיקה (לא רק לא ידוע לי. חיפשתי ולא מצאתי).

זו לא נקודה שולית. זה צריך להיות לב הדיון. ארגון שמפרסם מאות עדויות, שעובד עם למעלה מאלף חיילים, שעוסק בנושאים סבוכים ומורכבים כבר 11 שנים – ומעולם לא נמצאה אצלו עדות שגויה או שקרית. אחת. אף פעם. אין כלי תקשורת בישראל שיכול להתגאות בכזה רקורד. אין בית משפט שיכול להתגאות בכזה רקורד. וזה, אגב, גם אחרי שכבר ניסו להפיל את שוברים שתיקה בפח ולמכור להם עדויות שקריות. כזכור, התחקירנים שלהם עלו על השקר ומנעו את פרסומו.

ההצלחה המדהימה הזאת נובעת מההשקעה העצומה שמשקיעים בארגון בתחקיר סביב כל עדות. כמו שכתב כאן בעבר מנהל מחלקת האיסוף של הארגון, כל עדות של חייל נמסרת לחייל אחר, הרקע של המעיד נבדק כדי לוודא שהוא אכן מי שהוא (ולא איזה אורן חזן), ולאחר מכן מנסים להצליב את העדות עם עדויות נוספות או ראיות חיצוניות אחרות שיאשרו אותה. כבר שמעתי סיפורים על עדויות מצמררות שהגיעו לידי שוברים שתיקה ולא פורסמו פשוט כי לא הייתה דרך לאשר אותן. שוב, הלוואי וכלי התקשורת שנותנים במה למתקפות על שוברים שתיקה היו עומדים בסטנדרטים האלה (ונגיד, בודקים את השקרים שאומרים על הארגון לפני שמפרסמים אותם).

> כך אספנו את עדויות החיילים מ"צוק איתן"

פעילי שוברים שתיקה ומרצ מפגינים המחאה על ביקורו של הנשיא ריבלין בחברון (צילום: דנה לוטן, שוברים שתיקה)

פעילי שוברים שתיקה ומרצ מפגינים במחאה על ביקורו של הנשיא ריבלין בחברון (צילום: דנה לוטן, שוברים שתיקה)

הטיעון השני הוא שהם לא מעבירים את העדויות לבדיקת הצבא. ואני אומר: למה שיעבירו? קודם כל, בתחילת דרכו של הארגון מייסדיו דווקא העבירו עדויות לצבא. ומה קרה? הם זומנו לחקירות מצ"ח על העבירות שהם עצמם העידו שביצעו, כאילו שהם האשמים ולא המפקדים שלהם והמדיניות הכללית של הצבא בשטחים. אז למה להתאבד ולהעביר חומרים סתם, אם זה רק יוביל לחקירה של המעיד עצמו?

נוסיף על כך גם את העובדה שאחרים כן בחרו להעביר ביקורת מסוג כזה בתוך הצבא וזה לא עזר להם בכלום (כמו בסיפור סרבני 8200, שקודם התלוננו בפני מפקדיהם), וכן את העובדה שחקירות מצ"ח (שלא תמיד נפתחות בכלל) רק לעתים נדירות מובילות להעמדה לדין (כמו שניתן למצוא בכל פרקי הסדרה "רשיון להרוג").

אבל גם אם כל הדברים האלה היו עובדים אחרת, וזה הכי חשוב, עדיין לא היה שום צורך להעביר את העדויות לבדיקת הצבא. כל הפוינט של שוברים שתיקה הוא שהשליטה הצבאית בשטחים היא עצמה הבעיה, שהעוולות הם מובנים לתוך המצב הזה, והם לא חריגה מזדמנת פה ושם. אז מה הצבא יבדוק? אם באמת הוא שולט במליוני בני אדם תחת משטר צבאי כבר עשרות שנים? אם משטר צבאי זה חרא שנראה כמו חרא ברגע ששופכים עליו אור? (ואגב, למי שעדיין דואג, כשהצבא רוצה הוא לוקח בעצמו את העדויות שפורסמו, ומשתמש בהן לבד כדי לפתוח חקירות).

הטיעון השלישי הוא שהעדויות שלהם אנונימיות. אז קודם כל – יש גם רבות לא אנונימיות, עם שמות ופנים של המעידים. ולגבי מי שאנונימי: בחברה שכל כך תוקפת כל מי שמעביר ביקורת על הצבא, מול צבא שחוקר את מי שמוסר עדויות, ועם המשקל של רגשות אשמה שלחלקם יש על המעשים שעשו, שלא היו רוצים שאחרים סביבם ידעו עליהם – אפשר להבין אותם. כמו, אגב, שאפשר להבין למה טייסים, אנשי שב"כ ולוחמים ביחידות עלית מתראיינים לתקשורת בעילום שם. ואף אחד לא מטיל ספק באמינות שלהם אז. לכו תדעו כמה עלומי שם במדים הפכו להיות עלומי שם בשוברים שתיקה.

הטיעון הרביעי הוא שהארגון מקבל כסף ממדינות זרות. ו…? אז מה? באמת, יעני? אם כבר אמרנו שהעדויות שהם מפרסמים הן עדויות בדוקות ואמיתיות, אז מה זה משנה שמדינות זרות עוזרות בפרסום שלהן? כי יש למדינות האלה אג'נדה? אז מה? לכל מדינה יש אג'נדה. לכל ארגון, לכל גוף ולכל אדם פרטי יש אג'נדה. מה רע בקיומן של אג'נדות? פאקינג תתמודדו עם העדויות עצמן.

> שוברים שתיקה: עדויות על הירי הארטילרי על עזה בצוק איתן

אדם ורטה, מקריא עדויות של חיילים, במהלך אירוע של הארגון שוברים שתיקה לציון 10 שנים להיווסדו, ו-47 שנים לכיבוש הגדה המערבית ועזה, ה-6 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אדם ורטה, מקריא עדויות של חיילים, במהלך אירוע של הארגון שוברים שתיקה לציון 10 שנים להיווסדו, ו-47 שנים לכיבוש הגדה המערבית ועזה, ה-6 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הטיעון המרכזי החמישי הוא ששוברים שתיקה פועלים בחו"ל. כמו שראינו, חלק מהטיעון הזה נטוע באבסורד עמוק, בעיקר כי הוא מופנה נגד שוברים שתיקה כל פעם שהם עושים משהו בישראל, כמו בסיפור האבסורד של בוגי, כשהם רוצים לדבר עם חיילים. לא, לא ניתן להם, כי הם לא מדברים עם ישראלים / הצבא.

אז לא, הם לא רק פונים לחו"ל. רוב הפעילות של הארגון היא בארץ. כאן שירתו החיילים בצבא, כאן הם נותנים את העדויות שלהם על מה שהם עשו כאן. כאן הם מפרסמים דוחות, כאן הם מתראיינים לתקשורת, כאן הם מארגנים סיורים לשטחים כל חודש (ומותקפים על ידי מתנחלים), כאן הם מעבירים סדנאות (ונתקלים בימנים ובמשטרה שמנסים להשתיק אותם), כאן הם מקריאים עדויות ברחובות. וכן, מדי פעם הם נוסעים גם לחו"ל, בין היתר כי הם מרגישים – בצדק, למרבה הצער – שכאן לא ממש מקשיבים להם. וגם זה לגיטימי לגמרי. (עדכון: בעקבות כמה תגובות הרחבתי את הסעיף הזה לפוסט שלם על הנסיעות לחו"ל)

אז למה באמת הימין לוקח כל כך קשה את שוברים שתיקה? בדיוק בגלל כל הסיבות האלה. בגלל שהם חיילים. בגלל שהם אומרים אמת, ומקפידים על בדיקת עדויות ברמות ראויות לציון ונדירות. בגלל שהם מתעקשים להגיד שמדובר בבעיה כללית ולא בעבירה ספציפית או אי ציות לרוח / ערכי צה"ל. בגלל שהם משקיעים את רוב האנרגיות שלהם בפנייה לחברה הישראלית כדי להראות לנו כמה מכוער הוא המשטר הצבאי.

בדיוק בגלל כל הדברים האלה, בגלל שאין לימין תשובות אמיתיות לטענות שלהם, אז מנסים לפזר עשן ולזרוק עליהם שקרים ורפש. רק שלא ישמעו מה שיש להם להגיד. וחשוב לשמוע מה שיש להם להגיד. תעשו סיור קצר בעדויות שלהם. זה שווה את זה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> בהרחבה: אבל למה שוברים שתיקה נוסעים לדבר בחו"ל?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf