אחרי הקולוניאליזם: במקום מדינת גטו פלסטינית - ריבונות ושיתוף

כותב אורח: אורן יפתחאל

ויכוח חשוב פרץ לאחרונה מעל דפי שיחה מקומית בנוגע לתנועת השלום "שתי מדינות מולדת אחת", המציעה פיתרון קונפדרטיבי לעתיד של ישראל/פלסטין – שתי מדינות עצמאיות ודמוקרטיות בגבולות 67' עם בירה משותפת כמחוז אוטונומי, חופש תנועה ומזעור עקירות וגירושים. טבעי כי מתווה חדש, אמיץ ומקורי לפתרון הסכסוך ייחשף לביקורת, המגיעה בדרך כלל מהימין, עקב הדגשים ביוזמה על ריבונות פלסטינית מלאה בכל השטחים, ירושלים דו-לאומית, חופש תנועה בין הירדן לים, יישום (חלקי) של זכות השיבה, והענקת זכויות מיעוט לאומי לערבים אזרחי ישראל.

> אלאור אזריה צריך לדרוש הגנה מן הצדק

אך לאחרונה הותקפה היוזמה גם מכיוון השמאל המסורתי. יוסף לאור טען מעל דפי אתר זה ש"השמאלנים מכשירים את מפעל ההתנחלות" והוסיף שעקב אי הסימטריה ביחסי הכוח בין שני העמים, הקונפדרציה תשמש כעלה תאנה להמשך לשליטה הקולוניאלית של יהודים בפלסטינים. רק פירוק ההתנחלויות והפרדה בין תושבי ישראל ופלסטין יביאו, לדעתו, את השלום שייתן מענה הולם למאבק הפלסטיני לעצמאות.

מדינה פלסטינית למען ההתנחלויות

אכן, כפי שמעיר לאור, היחסים בין יהודים ופלסטינים הם קולוניאליים. תהליך "האפרטהייד הזוחל" בו אנו נמצאים מזה שנים, מציב מכשולים עמוקים לכול הסדר עתידי. אך לאור טועה ומטעה בקשר לקשר בין הקולוניאליזם הישראלי ויוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" המושתתת על תהליך עמוק של דה-קולוניזציה ודמוקרטיזציה של המרחב. לשם כך נידרש למספר הבהרות.

ראשית, יש לזכור – מטרתו המרכזית והמוצהרת של פרויקט ההתנחלות בשטחים  היא למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. מבחינה זו, עצם הקמת מדינה שכזו, גם אם בתוכה נשארות התנחלויות יהודיות, היא מהלך ברור של דה-קולוניזציה. כאן הופכת היוזמה את קערת הכוח על פניה – במקום שההתנחלויות ימנעו את הקמת המדינה הפלסטינית, תהיה זאת המדינה הפלסטינית – הריבון בשטח – שתיתן לגיטימציה להתנחלויות, הגנתן ופיתוחן העתידי.

זוהי כמובן נקודה לא פשוטה לפלסטינים רבים, והיא גם מפחידה רבים מהמתנחלים. לכן אנו צופים שחלק לא קטן מהמתנחלים יעדיף להגר אל תוך הקו הירוק. אבל עזיבה מרצון שונה לחלוטין מעקירה כפויה בסגנון גוש קטיף. תחת הסדר שכזה סביר שיוצע להתנחלויות הגדולות להישאר כמועצות מקומיות יהודיות במדינה הפלסטינית, במיוחד ביישובים הקרובים לקו הירוק. המתווה הקונפדרטיבי גם מאפשר לישראלים אחרים שאינם מתנחלים חופש תנועה בפלסטין העתידית, ובכך מעודד היווצרות קשרים כלכליים וחברתיים כחלק מתהליך הפיוס.

> הטעויות של השיח המזרחי ושל השמאלנים בדיון על תאיר קמינר

שנית, מחקרים הראו ששטחן הבנוי של ההתנחלויות, בחישוב נדיב, אינו עולה על שני אחוז משטחה של הגדה. כל יתר "שטחי ההתנחלויות" – שטחי שיפוט, כבישים עוקפים, רצועות ביטחון, אזורים פיתוח, שטחי חקלאות ועוד –  אם לא נרכשו כדת וכדין – יעברו למדינה הפלסטינית במשיכת קולמוס. כלומר, האפקט הגיאוגרפי של ההתנחלויות קטן באופן משמעותי מאשר זה מצטייר בדיון הפוליטי, בעיקר בעקבות השתלטותם הלא חוקית על חלקים הולכים וגדלים של הגדה, הרבה מעבר לשטח הבנוי של היישובים.

בנוסף, כמעט מיותר לציין, שישראל או תושבי ההתנחלויות, יפצו באופן מלא את בעלי הקרקעות עליהן התיישבו מאז 1967 תוך נישול האוכלוסייה המקומית מנכסיה (הפרטיים והקולקטיביים). במסגרת היוזמה 'שתי מדינות מולדת אחת' –  כל נפגעי הסכסוך בן מאה השנים יפוצו, בלי לתקן עוול ישן בעוול חדש. כך, חשוב לציין, ישמרו גם הזכויות הלגיטימיות של הישראלים, כולל הזכות למדינה ישראלית ריבונית והזכות על נכסים שנרכשו בתום לב.

שלישית –  יש מידה לא קטנה של צביעות בעמדתו של לאור הקושרת את הקולוניאליזם היהודי רק לנעשה לאחר 1967. בכך נמחקת היסטוריה שלמה של השתלטות יהודית, גירוש, נישול ו'קילנוז' של שטחי מדינת ישראל עצמה. אכן, יש הבדל חוקי מסוים (ההולך ונמחק) בין ישראל  לשטחים, אך שאלת הדה-קולוניזציה צריכה להיבחן בהקשר של כל השטחים הפלסטינים עליהם השתלטו יהודים, גם בתוך הקו הירוק.

בהתייחסה לכול ישראל/פלסטין פותחת יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" אפשרות לפיוס עמוק בין שני העמים, שיכלול גם אפשרות של הפליטים הפלסטינים, בהדרגה, לנוע, לעבוד, להשתמש ולגור, בכל השטח בין הירדן לים, בתור אזרחי פלסטין וחברים בקונפדרציה. אפשרות זו תהיה קיימת גם לאזרחי ישראל, וכך תיווצר סימטריה עתידית, בלי להתייחס לעבר החד צדדי באופן סימטרי.

יש תקדימים

במבט רחב יותר כדאי לזכור שכמעט לכול הסכסוכים בעלי אופי קולוניאלי-מיישב, נמצא פיתרון הכולל גם את המתיישבים בתוך המסגרת שלאחר הקולוניאליזם. בכול יבשת אמריקה, מצ'ילה ועד קנדה, נותרו המתיישבים בסופו של יום יחד עם הילידים במסגרות משותפות. כך גם בדרום אפריקה, אירלנד (צפון ודרום) או ניו זילנד. ניתן להתייחס גם למרחב הפוסט-סובייטי כמצב של דה-קולוניזציה, אך גם ברפובליקות הסובייטיות נותרו מתיישבים רוסים ואוקראינים שהוכלו אל תוך המשטרים החדשים.

במקרים רבים עליונות המתיישבים, אחרי דורות של התעמרות בילידים, המשיכה גם אל תוך המדינות הפוסט-קולוניאליות, אבל תהליך הדמוקרטיזציה לאורך השנים כלל את כל תושבי השטח תוך תיקון ניכר של יחסיהם בעשורים האחרונים. אלג'יריה, המוזכרת תדיר במאבק הפלסטיני, ממנה גורשו כל המתיישבים הלבנים, היא למעשה יוצאת הדופן בעולם שלאחר הקולוניאליזם.

כאן בדיוק מסייעת המסגרת הקונפדרטיבית לדמיין עתיד דמוקרטי, המאפשר "לרבע את העיגול' של גיאוגרפיה קולוניאלית קיימת, עם פתרון אמיתי הממזער את הטראומה של עקירות, גירושים או נישולים עתידיים. במקום ליצור מדינת גטו פלסטינית סגורה, מוחלשת וכנראה עוינת, ההצעה פורשת מרחב אפשרויות וחיים משותף, יחד עם טריטוריות ריבוניות לכל עם במדינתו.

נראה שיוסף לאור ורבים בשמאל המסורתי חולמים עדיין – אפילו אחרי חמישים שנות תסכול —  על הנוסחה הכושלת של "הם שם ואנחנו פה", ועל המתכונת החלולה של "שתי מדינות לשני עמים" עליה מכריזים כבר שנים גם "ידידי השלום" נתניהו וליברמן. המשך החתירה למטרות ריקות אלה משמעותה – הענקת הכשר להמשך הקולוניזציה של המעט שנותר עדיין מפלסטין – משני עברי הקו הירוק. יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת" יוצאת מהקופסה השחוקה והסגורה ומהדמיון האתנוקרטי המטהר, ומציעה דרך אחרת, צודקת וגם פרקטית יותר, למעבר אל הדמוקרטיה שאחרי הקולוניאליזם. לאור וחבריו מוזמנים להצטרף!

פרופ' אורן יפתחאל, ממקימי תנועת "שתי מדינות מולדת אחת", מלמד גיאוגרפיה פוליטית ותכנון עירוני באונ' בבאר שבע. ספרו האחרון "אי-צדק ילידי" (עם אחמד אמארה ואסמעיל אבו-סעד) יצא בהוצאת הארוורד.

> כשערביה, יהודיה וסמארטפון נפגשים ברכבת הקלה