כדי לפתור את הסכסוך צריך להגדיר מחדש את הכלים שלנו

כותבת אורחת: יעל ברדה

"שתי מדינות מולדת אחת" היא תנועה פוליטית, אך גם צורת חשיבה על אופק פוליטי שיאפשר את קיומו של משטר דמוקרטי במרחב שבין נהר הירדן לים התיכון ויהווה סוף למלחמה שהתחילה אולי בהצהרת בלפור לפני מאה שנה.

הפעילות והפעילים בתנועה מגוונים מאוד. חלקם החזיקו בתפיסת שתי המדינות והאמינו שהסכם אוסלו יביא לפתרון הסכסוך. חלקם האמינו בחזון ארץ ישראל השלמה. אחרות האמינו בחזון המדינה האחת. הרוב עשו דרך פוליטית ארוכה ואחרים הצטרפו בפעם הראשונה לפעילות פוליטית במפגש עם היוזמה. חלק פעילים חברתיים וקהילתיים, שרואים את החברות הפוליטית לא רק כזכות הצבעה לפרלמנט, אלא כמערכת של השתתפות פוליטית יומיומית, בכל תחומי החיים, גם בכלכלה ובחברה.

התנועה רואה במרחב הזה, שהוא גם פלסטין וגם ארץ ישראל, ארץ אחת, וגם יודעת שעבור הפלסטינים, ועבור הישראלים, מדינה ריבונית ועצמאית היא קריטית. כולנו מאמינים בדמוקרטיה, בשוויון זכויות מלא לכל יושבי המרחב, בזכות של קהילה פוליטית להגדיר את עצמה ואת חזונה ובחשיבותו של הביטחון האישי והקולקטיבי של כל קהילה וקהילה.

אני חושבת שאי-שוויון כלכלי וחוסר ייצוג במנגנוני הכוח הפוליטיים והכלכליים הם מכשלה עיקרית, אבל לא בגלל מבנה האזרחות והתושבות שאנחנו מציעות.

> שתי מדינות, מולדת אחת, אפס באזרחות

מילון מונחים מהפכני

עד כאן נדמה שאנחנו וד"ר יובל אילון חושבים באופן דומה. אנחנו חלוקים על כמה מושגים ועל האופן שבו הם צריכים להכתיב את התכנית הפוליטית להקמת משטר דמוקרטי ולסיום הסכסוך. המושגים האלה הם ריבונות, אזרחות, תושבות וגם זכות השיבה, שעליה משום מה הכותב החליט לא לכתוב, למרות שחלק חשוב בתנועת "שתי מדינות מולדת אחת" הוא האומץ להישיר מבט ולמצוא פתרונות בפועל לזכות השיבה הפלסטינית ולמעמדן של ההתנחלויות.

אחד הדברים שאנחנו עושות בתנועה הוא לצקת תוכן מחדש למושגים פוליטיים שהפכו נבובים בגלל שימוש ציני, בגלל שמרנות או שינוי באופן שבו אנשים תופסים את עצמם. אז אנסה בכמה שורות הקרובות להסביר את האופן שבו אנחנו רואים את המושגים.

ריבונות: ההגדרה הקלאסית של ריבונות קשורה לאופן שבו מוגדרת המדינה המודרנית, שבה מתקיים קשר משולש בין טריטוריה, שלטון ואזרחים. אולם ההגדרה הזאת של ריבונות, שנקבעה בהסכמי וסטפליה במאה השבע עשרה, פחות ופחות מתאימה לא רק לנו, אלא לעולם כולו, שבו מדברים כבר כמה עשורים על ריבונות שאיננה רק טריטוריאלית, אלא קשורה למוסדות ולכוח פוליטי, להשפעה על אוכלוסייה, לכלכלה, תרבות ולפערים חברתיים ולביטחון, כוח שבוודאי איננו נעצר בגבול הפיזי של שום מדינה.

אזרחות: אזרחות אפקטיבית היא היכולת להיות שותפה לקבלת ההחלטות על חייך, גם כפרט וגם כחלק מקהילה וכשותפה למסגרת מדינתית בדרך כלל גם לאומית. בעבר האזרחות נתפסה כמשחק סכום אפס, אם יש לך אז את שותפה 100% לקהילה הפוליטית ואם אין לך אז את חסרת קול. המציאות, גם של אי שוויון בין אזרחים בגלל הבדלים כלכליים, מעמדיים, גזעיים, מגדריים ועוד, מראה שהמעטפת של האזרחות לבדה איננה מספיקה כדי להבטיח שותפות פוליטית בכל תחומי החיים ובעיקר בתחומים של זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, הקשורות קשר עז עם השלטון המקומי ועם המיקום הגיאוגרפי שלך.

תושבות: במסגרת היוזמה, התושבות תעניק מרחב נוסף של שותפות פוליטית של קביעת סדר היום ברמה המקומית. הן בארץ ישראל והן בפלסטין, המיקום הקהילתי והצביון של כל קהילה הוא קריטי ודווקא התייחסות רחבת היקף לתושבות כסוג של אזרחות חברתית תאפשר שיקוף נאמן והגשמה עצמית לקהילות וגם תיצור אפשרות של ממש לצמצום פערים ואי שוויון בחברה בישראל ובין החברה הישראלית לפלסטינית.

קונפדרציה: קונפדרציה היא לא שם ארוך למוסדות אפרוריים שבהם חותמים על ניירות. זהו הסדר פוליטי שנותן עוד רובד נוסף של זכויות, בנוסף לאזרחות ולתושבות ומבטיח לפרט, לכל אחת מאיתנו הגנה על הזכויות שלה, גם כאזרחית וגם כתושבת. הקונפדרציה הוא מבנה מדיני בו מדינות עצמאיות מאצילות סמכויות שלטוניות "כלפי מעלה" לגופים משותפים המנהלים את המרחב הכולל, בדרך כלל בנושאים חוצי גבולות כמו סביבה, משאבי טבע, שוק העבודה או זכויות אדם. זאת בניגוד לפדרציה, בה מדינה ריבונית אחת מאצילה סמכויות "כלפי מטה" לישויות אזוריות. קונפדרציות מוצלחות, כמו קנדה, בנלוקס או האיחוד האירופאי נוטות לגבש "זהות-על" הנובעת ממוסדות ואינטרסים משותפים. קונפדרציות מתפתחות בדרך כלל באזורים בעלי כלכלה משותפת, אך זהויות לאומיות נפרדות.

אז אנחנו בעצם מציעות שלוש רמות של השתתפות פוליטית. האזרחות הלאומית, התושבות המקומית שהיא כמו אזרחות חברתית, והחברות בקונפדרציה, ששומרת גם על הזכויות הפרטיות שלנו אבל גם על המעטפת המדינית המשותפת בכלכלה, תשתיות וגם בביטחון הגבולות.

שיבה: אנחנו חושבים על שיבה באופן הפוך מסופרי הראשים. אנחנו חושבים בפועל על האופק המאפשר לפתור את הסכסוך של 48', קודם כל באמצעות התנועה החופשית, העבודה והמסחר. במסגרת היוזמה, לכל מדינה תהיה אפשרות לקדם מדיניות הגירה שמתאימה לה והפלסטינים יוכלו לאזרח את כל הפליטים, מה שיאפשר תנועה חופשית במרחב. לגבי הסדרי המגורים והתושבות, אנחנו מדברות על מספר שווה יחסית לאוכלוסיות ולא על שוויון מספרי. דמוגרפי זה לא. הסדר פוליטי, זה כן.

יש כאלה שיגידו – מסובך. אבל בעינינו ההסדרים של ההפרדה היו מסובכים הרבה יותר ואין מסובך יותר ממצב המלחמה. שתי מדינות מולדת אחת מציעה אופק פוליטי של ממש שמאפשר לכולם לקבל את מה שהכי חשוב להם וגם שיש בה מקום לרבות מאיתנו לצקת בו תוכן ופעולה.

ד"ר יעל ברדה היא ירושלמית שמלמדת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. היא משפטנית ופעילה פוליטית. היא הצטרפה ליוזמת שתי מדינות מולדת אחת לפני כמה שנים.

> "מחרימים, נקרקף אתכם אחד אחד. כל עמותה וקולקטיב"