newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אהוד בנאי שאהבתי היה מזדהה עם תושבי סילוואן, לא עם מדכאיהם

לפני 32 שנה, אהוד בנאי עזר לי להבין שיש פלסטינים עם "ערבב את הטיח" שלו. עכשיו הוא בוחר להופיע ב"עיר דוד", סמל לדיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים, ועוד בעיר אל-פיטר. עוד לא מאוחר לתקן

מאת:

באוגוסט 1987 יצא לאור אחד האלבומים המוערכים ביותר במוזיקה הישראלית עד היום, אלבום הבכורה של אהוד בנאי שנקראת בפשטות "אהוד בנאי והפליטים".

עבור התיכוניסטית שהייתי אז, האלבום הזה היה לא פחות ממהפכה. כל רצועה בה היתה שונה, מרעישה, מסקרנת. למרות שחוויית התיכון שלי, תלמידה בבית ספר דתי לבנות, היתה שונה מאוד מזו המתוארת ב"זמנך עבר", ואולי דווקא בגלל זה, הקשבתי לשיר הזה שוב ושוב, מהופנטת. על שאלת ההגירה של יהודי אתיופיה לישראל והמימד הגזעני בה למדתי לראשונה משירו "עבודה שחורה". וכמובן, "ערבב את הטיח" המינורי והדוקר.

באוגוסט 87', ארבעה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הכיבוש היה עבורי סוג של שמועה, וקיומם של פלסטינים, לא כל שכן הדיכוי שלהם, היה רחוק שנות אור מעולמי ומתודעתי. הפועל הפלסטיני מעזה שנכנס לאוטו של נביל ונרדם אצלו על הכתף התמזג אצלי איכשהו עם פועל הבמה שנרדם על הכבלים מאחור, אולי זרעים ראשונים של חשיבה פוליטית אופקית, שעוד תעשה דרך ארוכה ומפותלת ברבות השנים.

הרבה מאוד דברים השתנו ב-32 השנים שעברו מאז. נביל, הפועל מעזה, ודאי חי שם בעוני מרוד, אם שרד את כל ההתקפות הקטלניות של ישראל על הרצועה בשלושת העשורים האחרונים, ובנו אפילו לא חולם על נסיעה באוטו כדי לעבוד בתל אביב, גם לא במחיר ההשפלות, המחסומים והבדיקות. הגזענות נגד היהודים האתיופים גם היא הלכה והחריפה, עד כדי שפיכת דמם, מילולית. ואהוד בנאי, כמובן, שכבר באלבום הנפלא ההוא אמר שהוא "ממשיך לנסוע", ואכן המשיך. אבל מי שיער את כיוון הנסיעה.

"אהוד בנאי והפליטים" בישר מהפכה, לא פחות. לא הרבה נשאר מהמהפכה הזו. אהוד בבנאי בהופעה (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

"אהוד בנאי והפליטים" בישר מהפכה, לא פחות. לא הרבה נשאר מהמהפכה הזו. אהוד בבנאי בהופעה (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)

במשך השנים שחלפו מאז, בנאי המשיך לעשות מוזיקה נפלאה, ובמקביל הלך והתקרב לדת. "התחזק", כמו שאומרים. בזה כשלעצמו אין דבר מפתיע במיוחד – החיפוש המתמיד הוא מה שהפך במידה רבה את המוזיקה של בנאי לכנה ומרגשת כל כך, ואני מעריכה את העובדה שמצא לפחות חלק מהתשובות בחיבור ליהדות. אבל בנאי ממשיך לנסוע. והיעד, אוי, היעד.

ביום חמישי הקרוב, כשתושבי סילוואן המוסלמים יחגגו את עיד אל-פיטר המציין את סיום חודש הרמדאן, אהוד בנאי צפוי להתארח להופעה ב"עיר דוד", גולת הכותרת של פרויקט הנישול וההתנחלות בלב המרחבים הפלסטיניים בירושלים המזרחית. המקום הרע הזה הצליח לשווק את עצמו במהלך השנים כסוג של מיינסטרים בצורה אפקטיבית ואירח לא מעט אמנים, אבל אהוד בנאי זה כואב באופן אחר. כי בניגוד להרבה אמנים אחרים, לבנאי תמיד האמנתי. הבנתי את המילים שכתב, והאמנתי לכנות שלהן.

הייתכן שהאיש החכם והרגיש הזה באמת לא מבין שכל תכלית ההופעה שלו שם, במיוחד במהלך החג המוסלמי, הוא לסייע למתנחלים להפגין עוד יותר את אדנותם ולשבש את שמחת החג של התושבים?

באתר הרשמי שלו כותב בנאי "לדעתי ההגדרות האלה, של שמאל וימין, זמנן עבר, קורבנן בוטל, ואין שום קשר בינן לבין המציאות שאנו חיים. האמת לאמיתה היא שאין שמאל ואין ימין, יש את הדרך המתחייבת ממה שהמציאות קובעת". פתאום אני לא מצליחה להבין את בנאי. מהי המציאות המחייבת, למשל, הופעה במקום נוטף אדנות שהוא בהגדרה אצבע שלוחה לתוך עינם של המדוכאים ביותר במרחב הזה? ואיך האיש שלימד אותי להסתכל על אופקים שלא ידעתי כלל על קיומם מצליח למחוק משדה הראייה שלו בפשטות כזו את התושבים שעצם קיומם על אדמתם נתון להתעמרות אלימה ומתמשכת בגלל תאוותם של מארחיו בעיר דוד? ולמה כל זה קורה בשם היהדות ומלכות בית דוד, שסמוטריץ' מבקש לכונן מחדש כעת? הייתכן שהאיש החכם והרגיש הזה באמת לא מבין שכל תכלית ההופעה שלו שם, במיוחד במהלך החג המוסלמי, הוא לסייע למתנחלים להפגין עוד יותר את אדנותם ולשבש את שמחת החג של התושבים?

 ההתנחלות היהודית בלב סילוואן היא מקור לדיכוי יומיומי (צילום: אקטייבסטילס)

ההתנחלות היהודית בלב סילוואן היא מקור לדיכוי יומיומי (צילום: אקטייבסטילס)

כדי לתת לבנאי ליהנות מהספק, עמותת "עמק שווה" שגרה אליו מכתב בו היא מסבירה לו בקיצור נמרץ את משמעות החלטתו להופיע באתר. בין היתר נכתב שם:

"עיר דוד הוא אתר ארכיאולוגי ייחודי בעל ערך היסטורי וארכיאולוגי יוצא דופן הממוקם בלב סילואן, שכונה פלסטינית במזרח ירושלים. כנגזרת מכך גם להופעה באתר יש משמעות מעבר לעוד אירוע תרבותי, והיא הופכת להופעה בשכונה פלסטינית בה מתגוררים עשרות אלפי תושבים.

מעבר לעובדה עקרונית זו, להופעה בתאריך בו היא נקבעה השלכות נוספות: ב-6.6 יחגגו תושבי סילואן את עיד אל-פיטר, החג המוסלמי שמציין את סופו של צום הרמדאן. חג זה ילווה בחסימות כבישים והסדרי בטחון ואבטחה כבדים שיפגעו ביכולתם של התושבים לחגוג את החג בשקט ובשלווה.

כאדם דתי אתה ודאי מבין את המשמעות של קיום החג. אנחנו מקווים שתשקול שוב את החלטתך. מעבר לכך, כאחד האמנים הבולטים בישראל להחלטתך יש משמעות בשיח הציבורי ולכן נשמח מאוד להזמין אותך לסיור באזור על מנת שתוכל להתרשם מהמציאות בשכונה ולהביא אותה למודעות ציבורית, באקט אמיתי של דיאלוג וקירוב לבבות".

מנהליו של בנאי דחו את הבקשה שלא יופיע שם והודיעו כי ההופעה תתקיים כמתוכנן. בנסיבות ביקור אחרות בסילוואן, ייתכן שבנאי היה פוגש את ג'וואד סיאם, איש אמיץ שמוביל את המאבק של תושבי הכפר נגד השתלטות המתנחלים מזה שנים רבות, וכעת נלחם בעצמו על ביתו בכפר. לא יהיה מוגזם לומר שמארחיו של בנאי הרסו את חייו של סיאם, שממשיך להילחם נגדם באומץ לב נדיר. בגלגול אחר שלו, בנאי אולי היה כותב עליו אפילו שיר. בגלגולו הנוכחי, אהוד בנאי בוחר לאטום עיניים ולב, וממשיך לנסוע היישר אל חיק הנואלים שבמרחב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf