לא חשבנו שכהניסטים יזרקו אבנים על ערב העיון שלנו

כותבים אורחים: יונתן אמיר ורונן אידלמן

בדיעבד היינו שאננים. חשבנו שההתנגדות תדעך עד מועד האירוע ״כאב הארכיון״ שאירגנו בבית הנסן, או שלכל היותר היא תסתכם במשמרת מחאה מנומסת.

קראנו את הכתבות המסולפות (למעט "ידיעות ירושלים" אף כלי תקשורת שדיווח על האירוע המתקרב לא פנה אלינו כדי לקבל תגובה), וכך למדנו מהתקשורת ומהתבטאויות של נבחרי ציבור ברשת שאנחנו מארגנים תערוכה (למרות שמדובר בערב עיון), שזה פרויקט ממומן של ארגון "בצלם" (למרות שמדובר על אירוע ביוזמת ״ערב רב״ בלבד, המגזין שאנו עורכים), שאנחנו תומכים בטרור, קוראים להשמדת המדינה וכיוצא בזה.

כל עוד הוויכוחים נשמרו בתחומי פייסבוק היינו רגועים יחסית. לפעמים ענינו ולפעמים שתקנו, מניחים שהגל יעבור הלאה. ביקשנו מעיתונאים ופעילי ימין שפרסמו דיווחים שגויים לתקן את הדברים (אף אחד לא טרח), והתכוננו לערב קצת יותר עמוס מערבי העיון שאנחנו עורכים בדרך כלל.

חברים נתקעו בחוץ

ביום ראשון ראינו שההזמנות להפגנה נגד האירוע התחילו לרוץ בעמודי פייסבוק של ארגונים קיצוניים מאוד. אחר כך הסבו את תשומת ליבנו שגם אנשי להב"ה מתכננים להגיע וזה כבר לא רק "אימהות של חיילים נגד בצלם". הנהלת בית הנסן שכרה שישה מאבטחים והודיעה למשטרה. ביקשנו שניידת תהיה איתנו לכל אורך האירוע. כשהשוטרים ראו מי המפגינים שמגיעים למקום הם שלחו שלוש או ארבע ניידות.

שעתיים לפני האירוע בית הנסן שקט. שעה מאוחר יותר מתחילה התקהלות מול השער. אנחנו מבקשים מארקדי זיידס ורותי גינזבורג להתקשר כשהם מגיעים כדי שנוכל להכניס אותם מדלת צדדית. קבוצה קטנה של אנשים עומדת בפתח האולם ודורשת בתוקף להיכנס. הם אגרסיביים מאוד ומהאבטחה מוסרים שאלה חברי קבוצת "לה-פמיליה" שמזוהה עם פעולות אלימות מאוד במגרשי כדורגל ומחוץ להם. הם אומרים שהם באו רק כדי לשמוע דיעה אחרת. לאחד מהם יש מגפון קטן בכיס וכשהמאבטחים עוצרים אותם בכניסה הם מתחילים לצעוק, לצלם את הנכנסים ולקלל. מאוחר יותר אנחנו קוראים את הפוסט של חגית קיסר שהותקפה מחוץ לשער ומתעדכנים בחדשות שהיו מעצרים.

בינתיים בחוץ מתאגדים מפגינים ושוטרים. כנראה שיש בלאגן אבל אנחנו בעצם סגורים באולם ולא יכולים לראות מה קורה. המאבטחים סוגרים את השער וחבר מתקשר כי הוא לא מצליח להיכנס, אבל אין לנו איך לעזור לו. בדיעבד מסתבר שרבים נתקעו בחוץ. אנחנו מתבקשים להתחיל כמה שיותר מהר ותכלס רוצים רק שיגמר כבר.

ואז האור כבה, ולא במקרה

יונתן פותח את הערב עם כותרת מאמרה של אריאלה אזולאי על עבודתו של חיים דעואל לוסקי – "היסטוריה קצרה של צילום בימים חשוכים". התשובה של לוסקי ואזולאי לשאלת הצילום בתקופות כאלה עוברת דרך קריאת תיגר על מנגנוני הראייה השגורים וניסיון ליצור מכשירים שרואים אחרת, פשוטו כמשמעו. באירוע הנוכחי ביקשנו לנקוט בטקטיקה שונה: לא להפיק דימויים חדשים, אלא לבחון מה ניתן ללמוד מהדימויים הקיימים. מה מוסר התצלום ומה הוא לא מוסר, כיצד להתעקש על מיקומו בהקשר ברור על אף האופי המקוטע של המדיום, מה מעמדם המשפטי והאמנותי של תצלומים המתארים את חיי הפלסטינים וכוחות הביטחון בשטחים, מהי נקודת המבט המוצגת בהם, מהם היחסים הפוליטיים המכוננים את התצלומים וחשוב לא פחות – אלו יחסים נגזרים מהם.

ד"ר רותי גינזבורג מציגה את המחקר שלה, שפורסם לאחרונה בספר "והייתם לנו לעיניים", העוסק בשימוש בתצלומים בארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים. כעבור חמש דקות החשמל נופל ומאוחר יותר מתברר שזו לא תקלה מקרית. אנחנו מאלתרים חיבור חשמל עם כבל מאריך שמספק חשמל למחשב והמקרן אבל לא לתאורה. יתר האירוע יערך בחושך, לאורם של הדימויים המוקרנים על המסך.

אחרי גינזבורג מדבר הכוריאוגרף ארקדי זיידס, שהציג תיעוד של קטעים מעבודותיו המבוססות על חומרים תיעודיים מארכיון "בצלם". זיידס כבר נכווה ממחאות לאחרונה, כשמוזיאון פתח תקווה התבקש להסיר את עבודתו מהתערוכה "צעדים בוני אמון". לפני כמה שבועות נערכה הפגנה מול בניין משרד התרבות בתל אביב בדרישה לבטל את התמיכה בעבודתו. אז נכחו בהפגנה תשעה אנשים והיא התפזרה בשקט, אבל היום זה שונה. אנחנו מנסים לשמור על ענייניות אבל כולנו לחוצים והצעקות מבחוץ לא עוזרות להפיג את המתח.

> בחרתי להיות מותקף על ידי כהניסטים על הרכבת הקלה

כתבה של הירקון 70 על זיידמן

גינזבורג מדברת על אופני השימוש בדימויים מצולמים מהשטחים. על מה שהם רואים ומה שנסתר מהם, ולכן הוא גם פחות מדובר. מזכירים שריבוי המצלמות באיזורי חיכוך מצד אחד מסייע לחשיפת האמת במקרים מסויימים, ומצד שני הופך כל אירוע שלא מתועד לאירוע שלא היה, ולכן גם לא ראוי לחקירה.

אחריה מקרין זיידס קטעים מהיצירה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה. בעבודה הוא מתחקה אחרי שפת הגוף והתנועה של חיילים ומתנחלים אלימים המתועדים בסרטונים שצולמו על ידי פלסטינים. החיבור בין אימוץ של נקודת המבט הפלסטינית לחיקוי התנועות מאפשר לו להדגיש עד כמה אדנותית עמידתם של חיילים בשעת שגרה שקטה, ועד כמה אלים ומשולהב הנער היהודי שמבקש לפרוץ שער לבית פלסטיני המופיע בסרטון אחר.

מדברים על צילום, הורסים את מצלמות האבטחה

השילוב בין ערב עיון סמי-אקדמי ואמנותי לנוכחות בולטת של שוטרים ומאבטחים מאפשר לקיים את ההרצאות והדיון בסדר יחסי, כשלמעט החבלה בחשמל והצעקות הרחוקות לא נרשמת הפרעה. חבר מועצת העיר הימני אריה קינג יושב בשקט בקהל ומקליט את הדיון, אבל המתפרעים נשארים בחוץ. פתאום אנחנו רואים מהחלונות שהם עלו לרחוב דובנוב והחלו להשליך משם אבנים על האולם. ניידת דוהרת למקום ומפנה אותם. אחר כך יתברר שהם שברו את מצלמת האבטחה בכניסה.

> מצלמה לכל ילד: הכפרים הלא מוכרים דרך עיניהם של ילדים

הערב מסתיים בשאלות שלנו ושל הקהל. בשלב זה המתח מעיב על העניין ומקשה על הריכוז. אנחנו מבקשים מהנוכחים והנוכחות לצאת בקבוצה אחת ולא להיכנס לעימותים. הקב"ט מנחה את הקהל לא לצלם ביציאה ונענה במחאה. קבוצה מבוגרת יוצאת יחד וסופגת קללות. את ארקדי ורותי אנחנו משאירים בפנים בינתיים. כעבור עשרים דקות יגיעו שוטרים שילוו אותם לרכב ויחכו שיסעו. מהחלונות רואים מפגינים רצים ברחוב לכל עבר, אך כעבור זמן מה השוטרים מדווחים שכולם התפזרו.

אנחנו אוספים את הציוד ומתקפלים. כשאני יוצא מישהו קורא "יונתן!״ מרחוק. אני מסתובב קצת מבוהל, מתקרב ומגלה שזה אביב טטרסקי. אביב הותקף פיזית לפני שבועות ספורים כשהתעמת עם מפגינים אלימים ברכבת הקלה, והנה הוא שוב פה, ולא בפנים אלא בחוץ, בין המפגינים, אחרי שהגיע שוב כדי להראות נוכחות לא אלימה של הצד השני. נזיר בודהיסט ואקטיביסט.

בלילה מתחילים להגיע דיווחים על התקפות מילוליות בוטות ומאוחר יותר אנחנו שומעים שהיו גם מכות. החבר שנתקע בחוץ חטף אגרוף בבטן. צפירה שטרן מספרת שהוכתה בראשה במקל אך היא בריאה ושלמה. בסרטונים מהאירוע רואים התפרעויות וקללות, ואיש עם מגאפון מבטיח לסגור איתנו חשבון בהמשך. אלמלא הנוכחות המאסיבית של שוטרים ומאבטחים ספק אם האירוע היה מסתכם בכך. גם את זה חשוב לומר.

יונתן אמיר ורונן אידלמן הם עורכי "ערב רב", מגזין עצמאי ומקוון לאמנות, תרבות וחברה. הפוסט פורסם במקור שם.

> הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין